אבני נזר אבן העזר קעג

הוי והאי ויו לתפוס קידושין שניים בראשונים, א"כ יהי' דברי שוא, דממנ"פ קידושי שניים אינם, דאם לא יחולו ראשונים גם שניים אינם חלים, ואם חלים קידושי ראשונים הרי כבר נתקדשה ואיך יחולו קידושי שניים, והוכחת הש"ס דמתני' ר"ש הוא דייק מהא דהתקדשי בזו התקדשי בזו דהוא בלא ויו ואעפ"כ דווקא התקדשי התקדשי פרטא הוי, והרמב"ם העתיק לשון המשנה דהתקדשי התקדשי כצורתה ולא השמיענו רבותא טפי דבלא ויו אף בלא התקדשי התקדשי הוי פרט, כי אין דרכו לכתוב דינים חדשים שלא נזכרו, והקושיא שהקשו על הרמב"ם לא הי' רק מבזו ובזו דפסק דהוי כלל כלשון המשנה, ובזה שפיר תירצנו, ותירון הפנ"י ג"כ על דרך זה: ט) עוד הי' אפשר ליישב עפ"י סוגיא דפרק שבועות שתים במתני' דשבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל פת חטין פת שעורין כו' חייב על כאו"א, ומקשה בגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא קאי ולא נתכוון להוסיף שבועה ומה שלא אמר פת סתם משום שיהי' מותר באחרות ומשני פת פת למה לי ש"מ לחלק עיי"ש, ומתני' ע"כ דלא כר"ש, דלר"ש לזה ולזה כללא הוא אף שהי' יכול לומר לכם בידי, והרי מבואר דהא דס"ל לר"מ ור"י פרטא רק משום הוכחה ובקידושין ליכא הוכחה מדלא אמר באלו שהרי יש חילוק ביניהם לענין דינא באוכלת כמימרא דרבא, והא דאמר בש"ס מאן תנא זה. י) אך באמת זה אינו דא"כ מה מחלקים ר"מ ור"י בין בויו בין בלא ויו כיון דהטעם משום דהול"ל לכולכם וטעם זה שייך בין ביו בין בלא ויו *) וביותר קשה לר' יהודה פ"ב דזבחים כזית וכזית פרטא הוי וכ"ש לרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית אף דשם ליכא הוכחה כלל דלא הי' אפשר לומר באופן אחר. ואין לומר ראי' יכול לומר כזית למחר וכן בחוץ, דא"כ הי' משמע זה עצמו שיאכל הכל מחר והוא. נתכוון שיאכל דווקא כזית אחר ע"כ הדבר ברור דטעמא דר"מ ורי לאו משום ראי' דהיל"ל באופן אחר שאין מדקדקין כל כך בלשון הנשבע להוכיח בו הוכחות ודרשות רק בלישנא פליגי, ובשבועות שתים בהא דשבועה שלא אוכל כו דמקשה ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא הכי מקשה, דכמו דקי"ל כרבנן דרע"ק שבועה שלא אוכל בכזית אף דבלשון בני אדם אכילה בכל שהו וכמו שפירש"י, מ"מ אין דעתו לאסור רק כמו איסורי אכילות שבתורה [ועי' בזה באריכות במל"מ שכתב קצת באופן אחר ונדחק בקונמות, ולפענ"ד כמ"ש דבשבועה שהזכיר אכילה ובמקום שנכתב בתורה אכילת שיעורו בכזית גם הוא דעתו בכזית, ובקונמות שלא הזכיר אכילה, ובמקום שלא נכתב בתורה אכילה אין שיעורו כזית, ואף דכלאי הכרם לא נכתב בו אכילה ושיעורו כזית, הוא משום דגמרינן מערלה בגז"ש, וכן בבשר בחלב דגמרינן מלא תבשל תלתא זימני אחד לאיסור אכילה, היינו ככל איסורי אכילה דכתיבי בקראי, רק דכתבו בלשון בישול לדרך בישול ולחייב אפי' שלא כדרך אכילתו] וע"כ כמו בהרבה דברים הנכללים בתורה בלאו אחד דאינו לוקה אלא אחת, לבד היכי דמייתר קרא דמוכח דאתי לחייב על כל פרט בפני עצמו כמפורש בכריתות (ד') בחלב שור כשב ועז דאינו לוקה אלא אחת לרבנן משום דלא מייתר קראי כרבנן, ע"כ אינו לוקה אלא אחת, וכן בקידושין (ע"ז:) דאיצטריך קרא לחייב על אלמנה גרושה זונה חללה על כל אחת בפ"ע, ועיין בס' המצוות להרמב"ם ורמב"ן שורש ט' שלמדו מכאן בכל דברים עטופים בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, לבד היכי דמייתר קראי, והיינו דמקשה הש"ס דלמה חייב על כל אחת בפני עצמו נימא דאין דעתו לחייב עצמו יותר מבאיסור תורה, וכשם שבאיסורי תורה אינו חייב בדברים העטופים בלאו אחד אלא אחת, כמו כן לא הי' דעתו לחייב עצמו אלא אחת, ואי משום דגם באיסורי תורה היכי דמייתר קרא חייב על כל אחד בפ"ע והכא מייתר דיבורו דהי' לו לומר' פת סתם, אימא הכא למיפטר נפשי' מאחרנייתא אתא ולא מייתר דיבורו ומשני פת פת למה לי ומייתר דיבורו, וע"כ גם באיסורי תורה הי' חייב על כל אחד בפני עצמו היכי דמייתר, כמו כן גם דעתו הי' לחייב עצמו על כ"א בפ"ע: **(הגהה ואין לומר למ"ד ביו כללא, אין ראי' מדלא אמר לכולכם דלפרטא נתכוון, דיש ראי' להיפוך דלכללא נתכוון דאי לפרטא הי' לו לומר בלא ויו דפרטא הוי וא"כ הויו מיותר, דליתא דהא אמרת בלא הוכחה אידי ואידי כללא ובהוכחה אידי ואידי פרטא, יאמר בויו או בלא ויו, ועוד דלמ"ד בלא ויו כללא, קשה דיש ראי' מדמיותר דהיל"ל לכולכם ומה שלא הוסף ויו אין מביאין ראי' רק מיתור לשון כמפורש בש"ס בשלמא התם מייתרא לי' פת פת לחיובא:**( יא) ולפי זה נראה דמשנה דפרק שבועות שתים הוא אפי' לר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכאו"א ואף דמייתר דהי' לו לומר לכולכם מ"מ ס"ל לר"ש דכללא הוי, זה אינו אלא בשבועת אפקדון וכה"ג דהוא שבועה דשלעבר, וכן בהא דפרק ר"א בנדרים דקאמר מאן תנא קרבן קרבן ר"ש היא, הוא משום דשני קונמות אין חלוקין למלקיות ולא לאשמות, ודווקא בשבועות דילפינן מכי יאשם לאחת מאלה כמפורש כלזה פרק שבועות שתים בתרא, והנ"מ בין אם הוא קונם אחד או שנים רק לענין הותר מקצתו ע"כ תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש, אבל בשבועה דנפקא מינה חענין ריהוי חיובים, בזה אמרינן שדעתו לאסור עצמו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסור תורה היכי דמייתר קראי חייב על כ"א בפ"ע כמו כן בשבועתו: יב) ואין לחלק ולומר דווקא להקל אמרינן סברא זו שאין דעתו שאיסור שאוסר על עצמו יהי' חמור מאיסורי תורה אבל לא להחמיר, שהרי בירושלמי הביאו הר"ן בסוגיא דנשבע על ככר ואכלה, דהאומר שלא אוכלנה ואכלה ושייר פחות מכזית לרע"ק לא עבר על שבועתו דכל שהו נקרא אכילה, ולרבנן עבר על שבועתו יע"ש, והרי טעמא דרבנן משום שדעתו כעין איסורי תורה, הרי דאפי' להחמיר אמרינן כן שדעתו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסורי תורה בדברים שאין חייב עליהם אלא אם כן אכלה כולה כגון אבר מן החי לשיטת התוס' (צ"ו.) אם אכלה כולה ושייר פחות מכזית חייב כיון דפחות מכזית לדין תורה לא הוי אכילה, ה"ה בשבועתו עבר על שבועתו ולרע"ק