אבני נזר אבן העזר קעב

דאידי ואידי פרטא ואיך נפסוק כר"ש מכח סתם, ואף דתלתא סתמי כר"ש, בקידושין, ובפרק ר"א אומר פותחין, ובפרק אלו נדרים, והכא תרי סתמי, הא בקידושין (נ"ד:) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי, ובפרק מצוות חליצה מה לי חד כו' מה לי תלתא סתמי: נ) וכשאני לעצמי הי' נראה לי דהלכה כסתם משנה לא שייך אלא בדינים הנוהגים בזמן הגלות, דבזה סתם רבי המשניות לפסק הלכה, אבל במשנה דשבועות דמחלוקותם לענין חילוק קרבנות דלר"ש כללא הוא, ואינו חייב אלא אחת ולאינך תנאי חייב על כל פרט ופרט, ואין נ"מ להלכה כדפריך בזבחים (מ"ה) סנהדרין (נ"א:) הילכתא למשיחא, ועי' בתוס' מנחות (מ"ה:) ובכי הא לא שייך כלל הלכה כסתם, דרבי לאו להלכה סתמה, וא"ת מ"מ מוכח מדסתם רבי כן דרבי הכי ס"ל, וכי לזו הוצרכנו הלא רבי סבר בין כזית בין כזית וכזית פרטא הוי ומ"מ סתם כר"ש בשלשה מקומות דלהלכה צריך לפסוק דלא כוותי' דרבים הוה ס"ל כר"ש, אבל לענין שבועה דאין נ"מ להלכה סתם כדס"ל לנפשי', ואף דמצינו גם בסדר קדשים סתמי דלא כרבי היינו משום דבסדר קדשים דאין נ"מ להלכה לא שייך ענין סתם כלל וכמ"ש, וע"כ, בקידושין ובנדרים שם הנ"מ להלכה שם יש ראי' מסתמא, ובפרק ואלו קשרים (קי"ב:) דמקשה לר"י דהוא אמר הלכה כסתם משנה ממתני' דטהרות, אף דאינו נוהג בזמה"ז, משום דבזמן המשנה עוד הי' נוהג דין טומאה וטהרה ואף בזמן אמוראים ראשונים וחבריא מדכין בגלילא, אבל בדברים שלא הי' נ"מ בזמן המשנה לא שייך כלל הלכה כסתם, [ובמנחות (נ"ב:) דמוכיח מדר"י הלכה כסתם משנה ד"ה קמצין הן, היינו כמ"ש הר' חיים בתוס' זבחים (מ"ב.) דלא פריך הילכתא למשיחא אלא בדבר שבא ע"י איסור ג"כ והכא בחייב חטאות ואשמות שהוא ע"י איסור שפיר י"ל כמ"ש ודו"ק], וגדולה מזה כתב מהרי"ק במקום שאמרו ר"מ ור"י הלכה כר"י לא כיוונו אלא על דינים הנוהגים בזמה"ז, וא"ת האי מחלוקת דשבועות נמי נ"מ לענין חומש, דלמ"ד כללא פרוטה מכולן מצטרפת לחומש, לא קשיא דהרא"ש פרק הגוזל כתב דאין חומש בזמה"ז, וכן מוכח ברש"י ב"ק (ס"ג:) וז"ל וחומש נמי אינו בלא אשם, אך דנ"מ לענין פרוטה מכולן מצטרפת שיהי' צריך להוליך אחריו דדינא דגוזל את חבירו ונשבע לו צריך להוליך למדי, הא איתא אפי' בזמה"ז כמפורש בכל הפוסקים: ד) ועתה נבא לטעם הרמב"ן שהביאו הר"ן מדשקלי וטרי אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הלכתא כוותי', והקשה מהרי"ט הלא בשבועת הפקדון שקלי וטרו אמוראי נמי אליבא דר"מ ור"י, ולדידי לא קשיא דהרמב"ן הכי קאמר דכיון דסתם מתני' נשנית להלכה ואת"ל דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם, היינו דחזר בו מסתמא א"כ סתם זה ברצונו הי' רבי מבטלו מביהמ"ד, וכמו שפירש"י שבועות (ד'.) אהא דמשנה לא זזה ממקומה דלא הי' יכולים לבטלה מביהמ"ד, וא"כ אי אמרת דחזר בו רבי מסתמא לא הי' ר' יוחנן אומר הרי שלחן כו' ואין לנו לאכול כיון דמשנה זו להלכה נשנית, ואינה, אבל במחלוקת דלאו פסק הלכה הוא וכי בשביל דאינו הלכה כדברי התנא לא יפרשו טעם דברי התנא, הרי בפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש אומרים בדיני מפרשי אמוראי טעמא דב"ש באופנים שונים. רק בסתם משנה שלהלכה נשנית את"ל דחזר בו ואינו הלכה לא הי' האמוראים טורחים לפרשה, כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ן: ה) איברא דאכתי קשה דפרק שבועות שתים מפרשים אמוראים סתמא דמתני' דפרטא הוי, אך בזה י"ל כמ"ש באות ב' דבדבר שאין נ"מ בזמה"ז לא שייך הלכה כסתם משנה, ועוד יתבאר לקמן אות י"א בעז"ה דההיא דשבועות שתים אין ענין לפלוגתא דר"מ ור"י עם רש"י ע"ש: ו) והרמב"ם וטוש"ע פסקו כמתני' דקידושין והקשו ע"ז דבהלכות שבועות פסק דלא כר"ש אלא דבין בויו בין בלא ויו פרטא הוי וא"כ אפי' בזו ובזו ובזו פרטא הוי ומה יועיל אם יש בכולן שוה פרוטה, ובאבני מלואים כתב ליישב דרמב"ם סמך על ירושלמי דפסק דבזו ובזו ובזו הוי כלל וגם פרט ולענין שבועה אם הי' פרוטה מזה ופרוטה מזה ופרוטה מזה חייב שלשה אשמות, ואם הי' פרוטה מכולן מצטרפת לקרבן, ה"נ אע"ג דפרטה הוי [וע"כ הי' אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת] אם הם בעין מצטרפין כולן לפרוטה דכללא הם ג"כ, ובהא דפסק הרמב"ם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהי' באחרונה שוה פרוטה, נדחק באבני מלואים עיי"ש: ז) ולפענ"ד דבריו תמוהים דמפורש ברמב"ם פ' מהלכות שבועות דהא דפרוטה מכולם מצטרפת הוא דווקא בכלל גרידא, וז"ל אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת ואפי' הי' לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב, שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה חייב על, כל אחת ואחת, תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כאו"א עכ"ל, הנה שלא כתב דין צירוף פרוטה אלא בכלל גמור אבל לא במפרש ואפי' בווין, ומה שהוכיח מהא דפסק הרמב"ם בחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה דמקודשת ומשום דפסק כאת"ל, וכ"ש באומר כולך בחצי פרוטה וחצי פרוטה, אינו דקדוק. דבחצייך איכא למימר מונה והולך הוא, משא"כ בכולך, ועוד יש לחלק דשאני התם דאומר בחצי פרוטה וידוע דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, וע"כ כוונתו שכולו יהי' מקודש בשניהם ולחדא קידושין נתכוון, אבל במקדש בתמרה אף שאינו שוה פרוטה אין לומר בזה שע"כ נתכוון לכולו דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, דאפשר שלא ידע שאין בתמרה שוה פרוטה ועוד אפשר נתכוין לקידושי ספק כדשמואל: ח) ולפענ"ד נראה דהנה הראשונים נתקשו איך אפשר לומר דבויו פרטא הוי, הלא בכל מקום ויו מוסיף על ענין ראשון, אך לשיטת הרמב"ם פ"ד מה' נדרים דכשאמר שאני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכאו"א, וכשאמר לזה ולזה ולזה בווין הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון לבד מותר, ומבואר דכשאומר בווין הוא התפסה שנשבע על הראשון והשני יהי' כמוהו, וע"כ כשהותר הראשון הותרו כולם, וכן כתב הרמב"ן בשמו בה' נדרים, וכ"כ הלח"מ, וע"כ האי ויו לתופסו בראשון קאתי, וכל זה ניחא בנדר ושבועה, אבל בקידושין אי אמרת דפרטא