אבני נזר אבן העזר קעא

ממני שאקנה לו טבעת ונתן לי צענעריל לקנות בו טבעת וקניתי במחיר קאפיק אחד ונתתי להבחור הנ"ל את הטבעת, ואח"כ הוליך אותי ואת עד השני והראה לנו מקום אשר נסתר בו ואח"כ ראינו את הבתולה והאשה הנ"ל שהלכו על הדרך הנ"ל והבחור לא הלך עמהם ותיכף כשראו אותנו הולכים על הדרך חזרו להם, ואח"כ בא הבחור ואמר לנו שהן שלחו לו לראות מי האנשים שהלכו ע"ז הדרך, ואמר להן שא"י הם. וחזר הבחור וקרא אותן פעם שנית אל המקום הנ"ל ובאו וראינו אותם שהם נוגעים זה בזו ומדברים זע"ז והבחור והבתולה מנשקים זא"ז, ואמר לי עד השני מדוע נהי' אחורי הגדר זה זמן רב ונבטל ממלאכתינו קודם יו"ט ונתן העד השני אות להבחור כי הניע בכח גדול את הגדר למען יבין זאת, ושאלה האשה פיגא דבורה האם אנשים יש פה ואמרה הבתולה לא, אנכי עשיתי זאת, ואח"כ עמדו הבחור והבתולה עם האשה אצל הגדר מעבר השני קרוב אצלינו ערך ד' אמות, ודברו עוד הפעם ביניהם דברי שחוק כמו רבע שעה, ואח"כ אמר הבחור חיים מייחד עדים, וזקפנו עצמינו מיד, וראיתי שהגביה הטבעת בידו נגד אצבע יד ימינה ואמר' הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל, וכשהתחיל לומר הרי את וכו' שם הטבעת על אצבעה ואח"כ הראה לי ושאלני אם הטבעת יושב בטוב על אצבעה ומששתי בידי הטבעת על אצבעה ואמרתי שהוא נתון בטוב, ואמרתי מז"ט נחמה, ותיכף ומיד לאחר אמירת מז"ט התחילה האשה פיגא דבורה לצעוק על הבחור חיים לאמר מה עשית לה מכל האהבות שאהבת והבתולה נחמה ג"כ אמרה להבחור חיים מה עשית לי והשיב עשיתי לך כבר ועתה אשתי את, והאצבע שהטבעת עליו אחז בידו בראש האצבע כמו רבע שעה כדי שלא תזרקהו על הארץ, והאשה פיגא דבורה חטפה הכובע מעל ראשו ונשכה אותו בשי' להסיר את ידו מעל אצבעה בכדי שתוכל לזרוק את הטבעת לארץ, ואח"כ הניח את ידה ואמרה לו שזרקה הטבעת, והשיב מה בכך שזרקת עתה את הטבעת מפני שחשב שצריך לשהות הטבעת על האצבע משך רבע שעה, עד הנה דברי העדים, ודרשנו להעדים בדרוח"ק לאחר האיום בתורת אם לא יגיד וגו' וגם ראינו את הגדר והוא אינו גבוה וכמו חמשה לאטיס, ויש ריוח בין הלאטיס, באופן שיכולים לראות בעבר השני אף בלא הזקיפה, והבתולה נחמה כופרת כל הנ"ל רק אומרת שפתאום תחב לה הטבעת על ראש אצבעה ותיכף זרקה הטבעת מאצבעה בעזר האשה פיגא דבורה שנשכה להבחור בשיני' שלא יאחז לה האצבע, וגם צעקה תוך כדי דיבור, ומטבע והעדים לא ראתה כלל, רק בעת אמירת מז"ט ואז אחרי שכבר האשה והיא צעקו עליו והעדים אמרו לה אף שאת לא ראיתני אנחנו ראינוך ואיננו מכחישים לך הדבר שאפשר שהאמת אתך שאת לא ראיתני עד אמירת מז"ט. ורק תכ"ד מאמירת מז"ט צעקה האשה והבתולה, וגם על נתינת המטבע ג"כ אומרים העדים שלא ראו כלל אם אחז הבחור הנ"ל המטבע, ע"כ הגב"ע מהב"ד דק"ק קאצק, ובהגב"ע מהב"ד דק"ק מעזריטש אחרי שחקרו עוד הפעם על שרשי המעשה נכתב בזה"ל, גם הבחור אמר בפנינו כי בידו השמאלית לקח את אצבעה ואחז אותו בעת אשר שם הטבעת בידו הימנית על אצבעה וגם הודה בפנינו שלא הי' שצב מכתב שהי' נכתב בו שיעשו כמו שדיברו יחד, ולא הי' נכתב בשום מכתב מעניני קידושין, רק שאמר שדברו יחד שיקדש אותה, ולא אמר כלל בפנינו שדיברו באיזה אופן ובאיזה זמן היא. הכחישתו בבכי ובצעקה, גם מענין נענוע הגדר אמרה מחמת שהיתה עומדת סמוכה להגדר והיתה נשענת על הגדר כעין יושבת על הגדר ונתקה א"ע מהגדר סברה שעל ידה הי' הנענוע גדר, עכ"ל הגב"ע הצריך לענין: תשובה תחילה נבאר היתר הא' משום שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו, והעדים אמרו שראו הטבעת ולא המטבע, וגם היא אמרה שלא נתן לה מטבע כלל: א) בפרק האיש מקדש מ"ו. תנן התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ובגמ' מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, וכתב הר"ן, דהילכתא כר"ש דסתם תנא כוותי' ואע"ג דבפרק שבועת הפקדון איפלגו תנאי בהאי מילתא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא, אפ"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגיא אליבא דר"ש הכי נקטינן, וכן פסקו ר"ח ורמב"ן עכ"ל, ובתשו' מהרי"ט חלק א' סי' ס"ח תמה דהא בפרק שבוה"פ ל"ו: איכא סתמא אחר המחלוקת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דחייב על כאו"א ודלא כר"ש, ובפרק שבועות שתים כ"ב: שבועה שלא אוכל פת חטין פת כוסמין כו' ואכל חייב על כאו"א וההוא דלא כר"ש ושקלו וטרו אמוראי בכל הני מתניתי טובא ומה ראו רבותינו לפסוק טפי כהני סתמי דאתיין כר"ש מהני סתמי דאתיין כר"י ור"מ. ושוב הדרינן לכללא ר"מ ור"י הלכה כר"י, ותירץ מהרי"ט דשאני הני דכשאמר שבועה שאין לך בידי הרי גמר שבועתו בכלל וכי הדר ופרט הפרטי ע"כ לפרט שבועה בכל פרט ופרט קאתי דאי לכללא הרי כבר אמר, וכן בהא דשבועות שתים כשאמר שלא אוכל פת נאסר בכל הפת שכיוון לאסור ובשאר הי' מותר דפיו ולבו שווין בעינן והא דפריך למיפטר נפשי' מאחרנייתא, פירשו התוס' דבאמת בלא"ה הי' מותר אלא דמצוה לגלות לעולם יע"ש, ע"כ הרי נגמר השבועה דכלל וע"כ לפרטא קאתי, עכ"ד מהרי"ט בקצרה: ב) וקשה לי שהרי הר"ן גופי' ס"ל דאם הוציא בפיו פת סתם ובלבו לפת מיוחד נאסר בכל פת כמבואר בדבריו פרק שבועות שתים בסוגיא דגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין, ובפרק ארבעה נדרים (כ"ח.) והתוס' לטעמייהו דההיא דארבעה נדרים בע"ה, וא"כ הקושיא במקומה על הר"ן הנ""ל וכן הרמב"ן בחי' שבועות כתב כשיטה זו וכתב דאותה שיטה דהאי בע"ה טעות גמורה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, ועוד תימה גדולה כתב מהר"י בקונטרסו בשם ספר מחנה אפרים דלסברתו מה הקשה הש"ס פרק שבועת הפקדון לשמואל אליבא דר"מ ממתני'. דשבועה שאין לך בידי פת חטין וכו' הלא ההיא אפי' אליבא דר"ש קאתי וכ"ש לר"מ. ומה שתירץ המו"צ מקאצק דלר"מ כיון דס"ל בלא ויו פרטא ובויו כללא א"כ יש הוכחה להיפוך מדאמר בויו מורה כלל והו"ל למימר בלא ויו שיהי' פרט, וע"כ לאו לפרט אתא, ודווקא לר"ש דאידי ואידי כללא אין ראי' מהויו עכ"ד, לא הועיל כלום שהרי הש"ס משני דהא מני רבי הוא דאמר אידי ואידי פרטא והו"ל לשנויי הא מני ר"ש הוא כהילכתא. איך שיהי' הרי הש"ס אמר להדיא דמתני' רבי הוא הרי סתם משנה כרבי ]