אבני נזר אבן העזר קסז

אמרתי דיש לדחות דמשום דחשוב יבמתה דהיא צרה הבא לאחר מכאן שוב א"צ למתני חמותה הבא לאחר מכאן דנלמד מיבמתה ואמרו לי תלמודיי שרעק"א אומר כמ"ש תחילה והחכ"צ דוחה כנ"ל: ד) אך למ"ש דצרה אינה מעידה אפי' עכשיו אינה צרה, וחמותה אין הפסול רק כל זמן שהיא חמותה, אי אפשר ללמוד חמותה הבא לאחר מכאן מצרה הבאה לאחר מכאן, ואיך בעי הש"ס ללמוד חמותה הבאה לאחר מכאן ממת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מיית כו' הא אם באת לפסול חמותה הבאה לאחר מכאן ע"כ שתדמה לצרתה כנ"ל וממילא אם היתה כבר חמותה ג"כ אינה מעידה וא"צ לטעם לא בעלה מיית כו', ואין ראי' לחמותה הבאה לאחר מכאן דילמא הטעם משום השנאה שמכבר, אלא ודאי אין טעם חמותה הבאה לאחר מכאן משום שלומדים מצרתה דשאני צרתה דצערא דגופא, וע"כ מה דלא חשיב לה בפני עצמה משום דבכלל חמותה, ויבמתה שאני דאפי' היא אחותה ולא תהי' צרתה כלל, וכפי צד ראשון: ה) נשוב לדברי רמב"ם דאפי' הי' צרתה נשואה לאחר, ולכאורה הי' לו לומר רבותא טפי אפי' היא עצמה נשואה לאחר, נראה משום דקי"ל שונא כשר להעיד, אך בדבר זה עצמו שהשנאה בו כתב מהרש"ל דפסול להעיד בו, וע"כ דווקא באותו אישות שממנו נצמח השנאה פסולה להעיד, אבל בנשואי אחר כשירה: ו) אך לפי זה יש לעיין בדר' יהודה דאמר אף הכלה לא תעיד לחמותה משום דממלא לברה מילי עילוי' ושנאה זו איננה נצמח מאישות חמותה, אך ר' יהודה לטעמי' דס"ל סנהדרין (כ"ז:) האוהב והשונא פסולים להעיד, ולפי זה נסתר מ"ש לעיל לפרש הא דמת בעלי ואח"כ מת חמי דאח"כ אמרה מת חמי ואז כלתה שנאת חמותה אלי' רק משום שהכלה יודעת שחי ושונאתה משום דממלא לברה מילי עילוי', ולהנ"ל זה אינו דהא דממלא לברה מילי עילוי' הוא רק ר' יהודה לשיטתו, משא"כ לדידן דשונא כשר: ז)ע"כ נראה דשנאת חמש נשים שאני וליתא לחילוק, ולכאורה הי' נראה להטעים הענין כעין שכתב הרמב"ן בע"א במלחמה דבשני עדים לא חיישינן למלחמה דהתורה האמינתם, וזה טעם אוהב ושונא דכשרים להעיד ג"כ מטעם הנ"ל, משא"כ בנשים, אך הא ליתא דמפורש במשנה לא נחשדו ישראל על כך, רק צ"ל חמש נשים שאני, ואין לנו אלא חכמת רבותינו ומי יעמוד בסודם סימן קטז א) דעת הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין הי"ט באו שניהם כאחד עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאותו עד ואומרת ברי לי לא תצא, והרמב"ן חולק עליו דע"א בהכחשה לאו כלום, וראייתו מדאמרינן כבתובות (כב:) אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכו' ותרגמה אביי בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת וכדעולא וכו' אי הכי אפי' לכתחילה וכו' משום לזות שפתים, ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ונשאת לאותו עד ש"מ דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולפענ"ד נראין דברי רמב"ם דוודאי עד ועד נמי ספק הוא, שהרי ריש פרק אמרו לו עד אוחר אכל ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי, וכן סוף פרק ה' דטהרות עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא, הנה דעד ועד ספק הוי ודומה לתרי ותרי דמשום דספק הוא ושניהם אומרים בריא הבעל והאשה לא תצא ה"נ בזה: ב) אך שיש לומר דהנה תוס' כתובות כב: ד"ה הבא הקשו אהא דתרי ותרי הבא עלי' באשם תלוי קאי הא בחטאת קאי ותירצו דחזקה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, וא"כ בע"א שכל נאמנותו משום דייקא, וא"כ כבר נשתמשת בחזקה דדייקא לשוויי' ספק ולא תוכל עוד להשתמש בחזקה דדייקא להורע חזקת אשת איש, וכיון דבחזקת א"א קאי לא יועיל ברי דידהו כיון דלדידן שהיא אשת איש וכמ"ש התוס' להדיא שם בד"ה באשם תלוי קאי: ג) אך הרמב"ם לטעמי' דפסק סוף פרק י"ג דטעם ע"א נאמן משום מילתא דעבידא לאגלויי ונשאר חזקה דדייקא להורע חזקת אשת איש, והשתא לא קשיא מאביי למה לא אוקמא מימרא דר' יוחנן בהכי, דהא בגמ' (יבמות קט"ו) בעי אם טעם ע"א משום עבידא לאגלויי או משום דייקא, וא"כ יקשה לאותו צד דדייקא. ולדידן דאיפשטא בעיין מהא דדיגלת דהטעם משום עבידא לאגלויי, שפיר פסק הרמב"ם שאם נשאת לאותו העד לא תצא: ד) קשה לי לדעת רמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום נאמר ג"כ להיפוך דעד שאומר לא מת לאו כלום כיון שעד שאומר מת מכחישו ושוב תהי' היא עצמה נאמנת לומר מת כאילו לא הי' עדים כלל ובאה האשה ואמרה מת בעלי שנאמנת, בשלמא לדעת רמב"ם שדין עד ועד כתרי ותרי כמ"ש הר"ן בתרי ותרי דלא האמנוהו כמו כן בעד ועד, אך להרמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום ואף ספק לא משוי לי' קשה, ונראה לי להוכיח מכאן שהרמב"ן פירש כרש"י ברי לי שאילו הי' קיים הי' בא, אבל אינה מעידה כלל שמת: סימן קיז אם האשה אומרת מפי עד שמת והעד ראשון כופר כתב הר"ן דברי הרמב"ן בפלוני חכם טיהר לי הכתם והחכם מכחיש דכיון שאינה יודעת רק מפיו הוא נאמן, והקשה בתשו' רעק"א תיפוק לי' דעד כשר נאמן יותר מהאשה: א) ונראה לפמ"ש הש"ך סי' מ"ו סק"י בשם תשו' מיימוני ומהרי"ק דאפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר והעדים אומרים לא חתמנו כיון שהשטר בא לב"ד קודם שאמרו לא חתמנו אין נאמנים דחשובי חוזרים ומגידים, ולפמ"ש לעיל סי' צ"ח דבעדות אשה חוץ לב"ד כבב"ד דמי ואין יכולים לחזור ולהגיד, אין נאמנים לומר לא אמרנו להאשה, דמה נ"מ בין אומרים לא חתמנו בין אומרים לא אמרנו, אך י"ל דהא ודאי מה שאין נאמנים לומר לא חתמנו גזירת מלך הוא כעין פסול קרובים, דמה טעם יש בדבר כיון שאינו סותר דברי עצמו כלל רק גזה"כ, וא"כ כשר בעדות אשה וה"ה שנאמן להכחיש, אך לא עדיף משאר פסולי עדות ולאחר שהתירוה לא יהי' נאמן. רק משום שאומרת מפיו הוא נאמן יותר: ב) שוב ראיתי שיש לסתור דברים אלו, דלכאורה במ"ש בעדים שאומרים לא חתמנו הפסול