אבני נזר אבן העזר קמח

מהרא"י שם להדיא, ושיעיד לאחר שנתגייר מה שראה בגיותו במתכוין להעיד פשוט שאינו נאמן דגרוע מקטן, ואפי' בהנהו דחשיב סוף פ"ב דכתובות דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו נכרי ונתגייר אינו נאמן, כ"ש בעדות אשה דקטן אינו נאמן בגדלותו כ"ש נכרי דאינו נאמן דחיישינן לבדדמי וא"כ איך נאמן לאחר זמן במסיח לפי תומו וע"כ דבמסל"ת לא חיישינן כלל לבדדמי: ה) ומזה יצא לנו ליישב קושיית הראב"ד על הרי"ף דעד אחד במלחמה אינו נאמן כשלא אמר קברתיו מהא דמאן איכא בי חסא טבע חסא, ולפמ"ש כיון דהתם מסל"ת הוה לא חיישינן לי' דאמר בדדמי ודומה לאומר קברתיו, ויצא לנו דין מחודש דמסל"ת במלחמה נאמן כיון דקי"ל דנאמן בקברתיו ודו"ק: סימן פח א) בש"ס יבמות (פ"ז:) במשנה האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכו' ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין, ובתוס' רע"ק מקשה אמאי אין אחיו של שני מייבם ממה נפשך אי חשבינן לה כזינתה מותרת לאחיו ואם מחשש גירש זה ונשא זה שפיר מייבם: ב) ונראה לי דבלא זה קשה לר' יוסי דלקמן (צה:) דרק מחשש גירש ונשא ולא משום לתא דסוטה, וע"כ בנשא אשת אחיו בטעות מותרת לחזור לו, א"כ אמאי אסורה לשני לאחר שגירשה הראשון, ונראה לי דלמדו חז"ל דבר זה מסוטה דעיקר האיסור לבעל, אלא מתוך שנאסרת לבעל נאסרת נמי לבועל וע"כ אם היא אנוסה מותרת לבועל שהי' מזיד, ואם הי' אשת כהן אנוסה ואפי' הי' הבועל ישראל ושוגג אסורה לו דכשם שנאסרה לבעל וכו', הרי דהתורה אמרה דבמקום שנאסרה ע"י אחר לבעלה נאסרת להאחר ג"כ, כמו כן כיון דמכח תקנת חכמים נאסרת לבעל מחשש גירש ונשא, נאסרת ג"כ לזה שנאסרת מכוחו, וזה ברור: ג) וע"כ כיון שנאסרת מכח נשואין דרבנן אלו אל בעלה שני שהוא בעלה מדרבנן ומת צריכה חליצה שהרי בעלה הוא מדרבנן, וליבם אסורה דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, וכמו שאסורה סוטה ליבם מהאי טעמא, ובשלמא אם הי' האיסור משום שזינתה עמו לא הי' שייך במותר לה נאסרה כו' דזה איסור מבחוץ ולא קלקול הנשואין, ועיין בסוטה (ו) וברש"י שם, אבל השתא שאסורה משום שנשאת אליו הרי יש קלקול בנשואין ע"כ אסורה ליבם: ד) אחר זה ראיתי במל"מ שהוקשה לו אמאי אסורה לשני לטעמא דגירש ונשא, ותירץ דלבועל אסורה משום קנס ולבעלה אסורה רק מחשש גירש ונשא, עיי"ש, וקשיא לי מהא דבדף צה: דפליגי אם יבמה כאשת איש דשמואל אמר אינה כא"א ומותרת ליבם, ופירש הרשב"א שמת בעלה אחר שבא מותרת ליבם, והרי נאסרת אליו משום קנס, וברורן של דברים כמ"ש בסי' פ"ז: סימן פט א) שם במשנה ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, לעיל (י"א) הקשה הש"ס לרב דאמר צרת סוטה אסורה, (ברש"י הי' נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה] ממשנתינו מהא דר"ש אומר ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה, ומשמע שרוצה להוכיח מדקנסוה רבנן לשוי' כסוטה ואעפי"כ מותרת ליבם, מוכח דסוטה מותרת לייבם ועיי"ש בתוס', וק"ל טובא דהא בגמ' לקמן (צ"א.) מפורש דטעמא דר"ש הוא משום דלא קניס לאחר מיתה, ונראה דרש"י ז"ל הוקשה לו קושיא זו ע"כ פירש שם דהקושיא מדרבנן דלא פליגי אלא בדידה אבל בצרה מודו, אך אינו מובן איך מוכח זה מדרבנן כיון דטעמא דר"ש דלא קניס לאחר מיתה ולא הוי כסוטה כלל, א"כ י"ל לרבנן דמשוי לה כסוטה באמת גם צרתה אסורה: ב) והנראה לי בדעת רש"י דקושיית הש"ס הי' מדס"ל לרבנן דביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרתה, מזה מוכח דסוטה גמורה היא אסורה וצרתה מותרת, ע"כ זו שמדרבנן דינה כסוטה אין ביאתה או חליצתה של זו פוטרת צרתה, שהיא אינה זקוקה וחברתה זקוקה, אבל לרב דסוטה גמורה גם צרתה אסורה, א"כ זו ממנ"פ תפטור צרתה, דמדאורייתא שניהם מותרים להתייבם ומדרבנן שניהם פטורים כיון דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כדמסיק שם שניהם פטורין מדרבנן, וממילא מיושב קושיות התוס' שם, דהא במשנה דסוטה מפורש דסוטה אסורה, ולפירש"י מעיקרא לא קשה וק"ל גם הקושיא שלי' של התוס' שם מיושב עיי"ש וק"ל זהו פירש"י: ג) אבל להתוס' שם שפירשו שקושיית הש"ס הוא מר"ש, צ"ל דאף דלא קניס לאחר מיתה מ"מ כיון דאיסורא דיבם מכח בעל קאתי כדאמר בש"ס סוטה (ו) במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, וכיון דלבעל שויה כסוטה ממילא אסורה ליבם, אף שלגבי יבם לא קנסו, וע"כ באמת אסורה ליבם גם לר"ש כמ"ש התוס' שם רק בדיעבד פוטרת, ע"כ פריך מזה לרב, ומשני משום דסוטה דרבנן לא שוי' כערוה: ד) ולפי זה צריך להבין למה קאמר לקמן הילכתא דלר"ש לא קניס לאחר מיתה, דהא באמת קנסו לשוי' סוטה דרבנן לאוסרה איבם, אלא דלא הוי כסוטה דאורייתא לשוי' כערוה, וצ"ל דהתוס' לשיטתם שהקשו לקמן (צא.) בד"ה הני דמחיים קניס, כיון דר"ש מודה דצריכה גט מזה ומזה אלמא דחייש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה מהאי טעמא לא תפטור צרתה שמא יאמרו שחלץ לגרושת אחיו, ותירצו כיון דלאחר מיתה לא קניס תלינן לקולא מידי דהוה אנתקדשה שמותרת לחזור והשתא לענין זה הוצרך הש"ס לומר דלא קניס. דאם הוה קניס הוה חיישינן שיאמרו שחלץ לגרושת אחיו, אבל לענין סוטה אינו מועיל כלל מה שלא קנסו לאחר מיתה דכיון שנאסרה לבעל ממילא נאסרה ליבם מקו"ח כן צ"ל לשיטת התוס': ה) ומ"מ ק"ל קצת מהא דאמרינן בנדרים (פ"ו) בקונם שאני עושה לפיך דמוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מגרשה, ומקשה מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר חייל, ומשני דקונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא ליחול מהשתא, והקשה הר"ן כיון דאלמוה רבנן דלא ליחול מהשתא הדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי כו', ותירץ הר"ן דכי נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול מהשתא, ורבנן לא אלמוה רק דבעודה תחחיו לא ליחול וה"נ כיון דמדינא גם לבעל מותרת וחכמים