אבני נזר אבן העזר קמז

בהגיע לעונת הפעוטות ליתכשר כמו אשה, ואי לא הגיע אפי' מסל"ת לא מהני, ובודאי אשה יש לה נאמנות טפי, וראי' תחומין, דאשה ועבד נאמנים ולא קטן, וכן ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין: ג) ומכל מקום יש מקום עיון לפי פשט הגמ' דהאשה שנתארמלה (כז:) דתינוק ותינוקת אפי' אינם מסל"ת נאמנים להעיד על השבוי' שלא נטמאת וכמ"ש הר"ן והה"מ והשיגו על הרמב"ם שלא הכשיר קטן בשבוי' אלא במסל"ת מסוגיא הנ"ל, ולפי דברי הה"מ דפסול בעבירה מה"ת פסול לעדות שבוי', מקו"ח דעדות אשה דהיא עצמה נאמנת ופסול בעבירה אינו נאמן, כ"ש לעדות שבוי' דהיא עצמה אינה נאמנת, מכ"ש פסול בעבירה מה"ת דאינו נאמן, וא"כ מהאי קו"ח גופי' נוכל ללמוד דקטן אפי' אינו מסל"ת כשר לעדות אשה, משבוי' דהיא עצמה אינה נאמנת וקטן נאמן אפי' מתכוין להעיד, עדות אשה דהיא עצמה נאמנת כ"ש קטן שנאמן: ד) מיהו בהאי קו"ח דהה"מ יש לי לדון, דלעולם עדות שבוי' קיל מעדות אשה, והא דהיא עצמה נאמנת בעדות אשה מתוך חומר שבסופה משא"כ בשבוי', וכי תימא מהאי טעמא גופי' ניקל בקטן בעדות אשה טפי מבשבוי' כיון דחזינן דסברא דמתוך חומר שבסופה אלים טפי מקולא דשבוי', ליתא דוודאי סברא דמתוך חומר יותר שייך כשהיא עצמה מעידה מכשמעיד אחר, ותדע דהא נוגע פסול לעדות אשה כמ"ש הרמב"ם דאין נאמן לומר מת יבמי שאייבם את אשתו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, והיא גופה נאמנת: ה) וראי' לזה דבשבוי' הקילו יותר מבעדות אשה, שהרי בשבוי' אחד אומר טהורה ואחד אומר טמאה כשירה אפי' בבת אחת ואפי' עד שאומר טמאה היא עד כשר, ובעדות אשה דווקא בזה אחר זה, ואף בזה דעת הרמב"ם בעד פסול אומר תחילה ואחר כך כשר תצא מהתירה, ואין לומר משום דלפי דברי העד שאומר טמאה היא אסורה מה"ת וזה אין אנו מאמינים לו שהרי מה"ת היא בחזקת היתר, ע"כ אין מאמינים לו כלל אף להכחיש עד המתיר, ואין הכי נמי שאם לא אמר שהיא טמאה רק שאומר לעד המתיר לא ראית שהיא טהורה [כההיא דפרק עגלה ערופה] הי' נאמן, דליתא, שהרי בכלל דבריו שהעד המתיר לא ראה באותה שעה שהיא טהורה ונהימני' בזה, ואין לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כיון דאינו רק מחשש משקר וכעין שכתב הרמ"ה דבעדות בפני נכתב ובפני נחתם לא איכפת לן בתחילתו בפסול מטעם זה וכמו שביארנו לעיל, וע"כ כנ"ל: ו) ועוד יש לומר בסתירת קו"ח דהה"מ דבשבוי' הקילו משום שהיא עצמה ג"כ אומרת שהיא טהורה, ואף שאינה נאמנת מ"מ מהני להקל בעדות, וכל קו"ח של הה"מ מהיא עצמה ואיך נלמד מזה שהעד והיא עצמה ביחד אינם נאמנים, וזה שהקילו בעד ועד ג"כ מטעם זה, ואין לומר דאם עד כשר אומר טמאה ועד פסול טהורה אפי' נחשבי' להיא עצמה ג"כ עדות הא עד כשר מהימן כשתי נשים ובבת אחת תהי' אסורה, לק"מ דבזה שפיר י"ל כיון שאינו נאמן לאוסרה מה"ת וכו' ואינו נאמן ג"כ לומר לא ראית משום עדות שבטלה מקצתה ונעשה ע"י זה עד פסול ושוב נאמן העד פסול והיא עצמה יותר ודו"ק היטב: ז) והנראה לי דגם הה"מ לא בא אלא להוכיח דפסול בעבירה אינו נאמן מחשש משקר דמה התם דמילתא דעבידא לאגלויי ומהאי טעמא היא עצמה נאמנת ואעפי"כ חשוד לשקר, כ"ש בשבוי' דלא הוי מילתא דעבידא לאגלויי מדהיא עצמה אינה נאמנת כ"ש שפסול בעבירה חשוד לשקר, ולעולם הוה מצינו לומר דעדות שבוי' קיל מעדות אשה, וע"כ אין להקל כלל בקטן מתכוין להעיד: ח) ומ"מ קשה לי על הרמב"ם שפוסל קטן מתכוין להעיד ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום הלכה ל"א ואפי' אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה אחי פלוני כו' שזו דבר העשוי להגלות הוא כו' כענין שביארנו סוף הלכות גירושין, ובסוף הלכות גירושין כתב הטעם דעבידי לאגלויי בעדות אשה, וא"כ כיון שהרמב"ם מדמה זה לזה כי היכי דלומר זה אחי נאמן הקטן שהוא מכיר ונבון כמו כן יהי' נאמן בעדות אשה, ובאמת לא נדע מאין למד הרמב"ם דקטן מכיר ונבון נאמן לומר זה אחי כו' הלוא בגמ' לא הכשיר רק עבד ואשה וצ"ע: סימן פז א) ברמ"א סי' י"ז סעי' י"ג ואפי' הגדילו אח"כ אינם יכולין להעיד מה שראו בקטנותן מפשט הרמ"א משמע דאפי' במסל"ת, אבל המעיין במקור דין בפסקי מהרא"י בשם או"ז וז"ל בשם ראב"ן דקטן מסל"ת לאלתר כשר לעדות אשה, וראבי' כתב דאפי' לאח"ז סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסל"ת אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עלי' אפי' להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו עכ"ל, הרי דקאי רק אמתכוין להעיד אבל במסל"ת יש לומר דאף להראב"ן כשר כשמעיד בגודלו, ואפשר דגם לשון רמ"א אינם יכולים להעיד מה שראו בקטנותם מורה דרק אמתכוין להעיד קאי וצ"ע: ב) ובעיקר דברי ראבי' שהכשיר קטן מסל"ת אפי' לאח"ז ופסל במכוין להעיד אפי' בגודלו מה שראה בקוטנו צ"ע דכיון שיעיד בגודלו אינו חשוד לשקר ובעדות אשה הא לא איכפת לן רק שלא ישקר וכנ"ל בסי' הקדום בשם הרמ"ה בפסול בעבירה נאמן להעיד בפ"נ ובפ"נ אף שעדיין לא עשה תשובה בשעה שנעשה שליח, וע"כ דכיון שראה בקטנותו לא דייק כולי האי, וא"כ מה יועיל אם העיד בקוטנו לאח"ז במסל"ת נהי דמסיח לפי תומו לא חשוד לשקר, הלוא חיישינן שטעה: ג) וצ"ל דחיישינן דבקטנותו לא דייק כולי האי ועכשיו אמר בדדמי ואף ששיקר קצת במה שאמר שודאי מת והוא אינו ברור בעיניו כ"כ חשדינן לי' בהכי, וכעין שכתבו התוס' בפרק כל הנשבעין בשכרו שלא בעדים, אבל במסיח לפי תומו לא חשדינן לי' במידי, ובוודאי ברור בעיניו שמת כמו שאמר ולהא לא חיישינן שברור בעיניו שמת אף שלא דייק, וכעין דברי התוס' הנ"ל, וכן משמע מדברי הרמב"ן וסייעתו שמחלקים בע"א במלחמה בין עד לאשה דעד לא אמר בדדמי דמה לו לצרה זאת לומר בוודאי מה שאינו ברור בעיניו, מוכח דבדדמי אינו עושה לוודאי אצלו, ואף לדידן לא פלגינן על הרמב"ן בהא ודו"ק: ד) והנה מוכח מכאן דמסל"ת לא חיישינן בי' לבדדמי, וכן מוכח אפי' לראב"ן דקטן לאח"ז אינו נאמן, דהא נכרי לאחר זמן לכולי עלמא נאמן במסל"ת כדמוכח מכמה סוגיות, וכן כתב בפסקי