אבני נזר אבן העזר קמו

וסוד להחלף כדי לקלקל וכן מוכח ברי"ו שכתב דדווקא בחתום שם עד, ןאם איתא דבעי כתב ישראל למה לי חתימת עד וכן מוכח מהרמב"ן ורשב"א דס"ל בירושלמי דלא בעי קיום א"כ למה אמר ירושלמי כתוב וחתום דווקא מוכח דלא בעי כתב ישראל: ט) ואני מסתפק בחתומים שמות ישראל כגון ראובן שמעון שידוע שאין נכרים בשמות אלו אפי' כתוב בכתב לעז שבקיאין בו הנכרים ג"כ כשר, לפי מה שהעלה הח"מ להתיר במקום עיגון כמו בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ומשום דלא חיישינן לצרה רק תלינן ברובא עיין בת"מ, והרי שנינו במשנה כשאומר נשכני נחש והרי אני מת משיאין את אשתו ושם ליכא רוב להתיר דכך יש לומר שצרה היא כמו שנאמר שהוא הבעל. ואדרבא רוב לאיסור חמש נשים ולהתיר לתלות בבעל לבד, וכן בגיטין מי שהי' מושלך בבור, וע"כ לזו לא חיישינן כלל, וכמו שאין חשוד מן התורה לזייף עד, כמו כן אף בע"פ אין חשוד לעשות עדות בשם אחר, יהי' הטעם מה שיהי, ע"כ לא תלינן שאחר זייף בשמו, אף בלא טענת רוב. ודווקא באומר מת איש פלוני דבזה בלא רוב ודאי חיישינן שמא פסול הוא ובעי רוב כשרים, אבל באומר העדות בשם כשר שאומר אני פלוני לא חיישינן כלל לאחר, וא"כ בעדים חתומים ושמותיהם ידועים שמות ישראל לא חיישינן כלל לעכו"ם אפי' בכתב עכו"ם, ולא הצריך הח"מ לטעם רוב שאין שכיח עכו"ם שיודעים כתב ההוא רק בשמות שאין ידועים אם ישראל אם נכרים. וכה"ג בגיטין (יא.) בשמעתא דערכאות, וכן בחשש פסולי עדות אפי' רוב פסולים במקום ההוא אם שמות החתומים ידועים לנו בשמם ושם עירם ויודעים שאין באותו העיר אחרים באותו שם לא חיישינן לזיוף וכי אצטריך שהפסולים יהי' המיעוט בשאפשר שהפסולים באמת שמם כך: י) ולפי זה מ"ש הרמב"ם שנודע שהוא כתב ישראל היינו או ששמות העדים ישראל דלא חיישינן לזיוף [ולא דמי לפרק ו' מהלכות גירושין שידוע שפסול בעבירה הביאו], או שאין השמות ידועים רק הכתב ידוע, וזה ששינה הרמב"ם מהירושלמי שאמר כתוב וחתום מת איש פלוני ולא כתב שכתב ישראל, והרמב"ם השמיט חתום וכתב שנודע שהוא כתב ישראל ולמ"ש ניחא דמבואר בגיטין (יא:) שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עכו"ם, ע"כ בתלמוד א"י דברו לבני מקומם ושם אין שכיח ישראל בשמות עכו"ם ע"כ אם חתומים ישראל תנשא דלזיוף לא חיישינן, אבל הרמב"ם שכתב הדין לכל העולם אין ראי' מוחלטת מהשמות, ע"כ כתב סתם שנודע כתב ישראל באיזה אופן שיהי', נמצא שדברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי ממש רק שחילוף הנושאים גרם שינוי הלשון: יא) ובזה יתיישב סתירת דברי הרמב"ם שלא הביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין אשתו ומשמע שהטעם משום דבגמ' הקשו ודילמא שד הוא ומשני דחזו לי' בבואה דבבואה, וסובר כסברת הגאון דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה, וכן פירש הכ"מ, והקשה דברי הרמב"ם דידי' אדידי', שבפרק ב' מהלכות גירושין פסק למתני' דמי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ולא הזכיר כלל דחזו לי' בבואה, וע"כ דס"ל דלמאי דמסקינן ליישב הקושיא דילמא צרה דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ה"ה דלא חיישינן דילמא שד הוא ולא צריכינן לאוקמי דחזו לי' בבואה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהי' לו להביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת, זה תמיהת הכ"מ ולא תירץ כלום עיי"ש: יב) ולמ"ש נכון היטב. דהנה בהאי דפב"פ מת ע"כ הא דלא חיישינן שצרה אמרה כן ואין כאן זיוף כלל שהרי לא אמרה בשם אחר, ע"כ משום דאזלינן בתר רוב כשרים לעדות זו, וכמ"ש בחלקת מחוקק אבל בההוא דאמר נשכני נחש והרי אני מת וכן במושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, ע"כ אין הטעם משום רוב שגם בכשרים אין לתלות רק שהי' הבעל כמובן, ומנ"ל שהי' הבעל שמא אחת מחמש נשים שהם הרוב, וע"כ הטעם משום דלא חיישינן לזיוף אף שצרתה חשודה לזייף שהרי בא"י אינה נאמנת להביא גיטה, מ"מ כיון שלא ידעינן מספק אין לחוש שצרה זייפה, ולא דמי לגט שיוצא מיד צרתה. וע"כ החילוק פשוט שבגט כי היכי דלא חיישינן לחמש נשים אף שהם רוב וחשודין לזייף, מ"מ מספק לא חיישינן לזיוף עדות בשם אחר, כמו כן לא חיישינן לשד שזייף. אבל באומר פלוני בן פלוני מת דשם הטעם רק משום רוב דליכא זיוף, א"כ אף דלצרה לא חיישינן משום דרוב כשרים אבל לשד נחוש שהם הרבה מאד כבש"ס ברכות (ו.) ע"כ הביא הרמב"ם הני תרי מימרי דמושלך בבור ודנשכני נחש ולא הביא הא דפלוני בן פלוני מת: יג) ועוד יש ליתן טעם דלא חיישינן לספק זיוף צרתה ולספק צרתה משקרת חיישינן, דיש לומר דבספק זיוף צרתה לא חיישינן דרק חשש דרבנן, והרי בסוטה דנאמנת מה"ת אף צרתה נאמנת ע"כ לא החמירו בספק, אבל בספק אם הי' צרתה הוי ספק דאורייתא שהרי מן התורה אין אשה נאמנת וחכמים לא נתנו נאמנות לצרתה, ודווקא בחשש זיוף צרתה דבספק לא חיישינן לצרה ואמרינן שלא הי' צרה כלל ולפי זה י"ל דלשד חיישינן אף למסקנא דאין לשד שום נאמנות כלל בשום מקום, אך להרמב"ם לשיטתו דעד נאמן לומר מת בעלה מה"ת ע"כ מדקי"ל צרתה אוכלת בתרומה צ"ל דחשש צרתה משקרת מה"ת ואעפי"כ לא חיישינן, ע"כ אי משום רוב כשרים, או דלספק זיוף לא חיישינן וא"כ גם בשד לא חיישינן בספק זיוף: סימן פו א) דעת הרמב"ם הובא בשו"ע סי' י"ז סעי' יג דאין קטן נאמן אלא במסל"ת, וכן דעת רש"י ב"ק (קי"ד:) בד"ה לעדות אשה, וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הר"מ מסקרסטה וז"ל ונראה לומר בשבוי' ובעדות אשה שאם האשה בת דעת ונתכוונה להעיד נאמנת כדתנן התם שתי נשים שנשבו אבל בקטן או בגוי הוא דמכשרינן מסל"ת ולא מקבלינן בתורת עדות ועבד ושפחה נמי כאשה בת חורין דמי עכ"ל, וכ"כ בפסקי מהרא"י בשם או"ז, וכיון דכל הנהו רבוותא פוסלים הקטן ולהכשיר לא מצינו רק משמעות הטור פשיטא דאין לסמוך עליו נגד כל הנ"ל, ודלא כהט"ז שכתב כדאי הטור לסמוך עליו. ומשום שחשב שאין חולק עליו רק הרמב"ם כתב כן. וכן כתב השאג"א. ב) גם עיקר סברת הט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות בר דעת קצת כשר כמו אשה ובלא הגיע לעונת הפעוטות אפשר דאפי' מסל"ת לא מהני, קשה משבוי' שדעת הטור שאין קטן נאמן אלא במסל"ת, ובמאי אי'