אבני נזר אבן העזר קמה

גיטה רק בחו"ל נאמנת משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ומהאי טעמא גופה היא לא תהי' נאמנת כיון דליכא חומר בסופה: ז) ונראה עפ"י מה שהוכחתי מלשון רש"י ריש האשה שלום דבאשה עצמה לא צריך לטעמא דמתוך חומר רק כדי שלא נחוש לבדדמי אבל למשקר לא חיישינן אף דליכא חומר עיי"ש באריכות והוא בסי'] ע"כ שפיר מוכיח מקו"ח דאשה נאמנת להביא גיטה בחו"ל אף דליכא חומר דבגט לא שייך בדדמי, מקו"ח דחמש נשים דאף שאם יבוא בעל ומערער לא משגחינן בי' ולא יקלקלוה מ"מ הם נוגעים שתצא ולא תצערום עוד, וכ"ש צרתה שנוגעת שלא תמנע לה תשמיש מבעלה, ונוגע פסול לעדות אשה כמ"ש הרמב"ם שאין נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, וכשר לעדות הגט דהא חזינן שצרתה נאמנת אף שנוגעת, כ"ש האשה עצמה שנאמנת אף בלא חומר, כ"ש שנאמנת להביא גיטה וא"כ נסתרים דברי הריב"ש ומחוורתא כדעת הב"י: סימן פה א) כתב הרמב"ם פרק י"ג מה' גירושין הלכה כ"ח מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הר"ז תנשא אשתו והובא בשו"ע סי' י"ז סעי' י"א ונחלקו הפוסקים בלשון הרמב"ם זה שמריך שנודע שזה כתב ישראל שהרשב"א והריטב"א פירשו שהרמב"ם מצריך קיום דווקא שנדע מי כתבו, והה"מ פירש שמודה רמב"ם שא"צ קיום רק שיהי' כתב ישראל, והטעם שלא הוכשר עדות גוי מסל"ת אלא בדבריו ולא מפי כתבו, ובאמת פשט לשון הרמב"ם כהה"מ, וצ"ע מנ"ל להרשב"א וריטב"א שהרמב"ם מצריך קיום: ב) ונ"ל משום דבירושלמי מצאו כתוב וחתום מת כו' וכ"כ רי"ו דדווקא חתום, וכן פסק הב"ש, ואי א"צ קיום ולא חיישינן לזיוף למה צריך שיהי' כתב ישראל ובוודאי מה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' באיזו כתב שיהי'] כיון דאוקמוה אדין תורה דלא חישינן לזיוף כלל, ולדעת הה"מ נראה דהרמב"ם לטעמי' בפ"ו מהלכות גירושין דאם הביא גט פסול בעבירה מן התורה ולא נתקיים בחותמיו אינו גט דבפסול בעבירה חיישינן לזיוף, וכ"ש בנכרי שהרי הרי"ף והרמב"ם למדו דפסול בעבירה כשר במסל"ת מקו"ח דנכרי, ע"כ בעינן שיהי' כתב ישראל דווקא ולפסול בעבירה דמיעוטא נינהו לא חיישינן כמ"ש הת"מ כמו שמשיאין עפ"י בת קול: ג) ואכתי קשה שהרי נכרי אינו חשוד להחליף כדי לקלקל, וא"כ למה ניחוש שהנכרי זייף, ועיין בט"ז וב"ש ס"ק ל"ח, והנראה לי בזה עפ"י מה דאיתא בש"ס בכורות (מו:) דאף דמדאורייתא סגי בפדחת בלא חוטם, בעדות אשה החמירו דבעי חוטם דווקא, ומקשה ומי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני בתחילתה החמירו בסופה לא החמירו, כלומר שצריך שיכירו בבירור שבעלה מת ובזה החמירו. רק בעדות המעידים הקילו, והנה ידוע דראו ביום מועיל מקו"ח דלא תהא שמיעה גדולה מראי', וה"ה איפכא דאמרינן קו"ת דאם בראי' בעינן שנראה בבירור שבעלה מת כ"ש בשמיעה, וכיון שאינו נאמן בכתב רק ישראל צריך שנדע בבירור ששמענו מישראל, ואם לא כן חיישינן שמא נכרי זייף ואין כאן עד כלל וחכמים לא הקילו רק בידוע שיש עד שמת בזה הקילו שיהי' העד נאמן, וכי היכי שאם ראו פדחת לבד חיישינן שטעו ואין כאן ראי' שמת בעלה, כמו כן הכא חיישינן שנכרי זייף ואין כאן שמיעה מעד שמת, ובזה החמירו בעדות אשה, אף דבעלמא לא חיישינן שנכרי זייף, אבל בנודע שכתב ישראל מותר כמו שמשיאין עפ"י בת קול, וזה חשוב סופה שתקנו שקול יחשב עד והרי ידוע ששמענו קול, אבל בכתב שאם אין חתום שם ישראל וודאי ניחוש לרוב נכרים וצריך קול ישראל דווקא, שוב צריך שנדע בבירור שהוא קול ישראל, ובנודע שהוא כתב ישראל שוב דומה למשיאין עפ"י בת קול: ד) וע"כ נראה לי ברור דכשהוא כתב ישראל מותר אפי' אין חתים שום עד, דאם היינו צריכין חתימת עד שוב היינו מצריכין קיום שיהי' נודע בבירור והי' צריך קיום דווקא. וכן ברור בסברא כיון דבכתב ישראל סגי ולא חיישינן לפסול בעבירה שזייפו כי היכי שחיישינן לנכרי זייפו בלא נודע שהוא כתב ישראל, (אפי' חתום שם ישראל) וכיון דלא חיישינן לפסול בעבירה, פשיטא שנאמן אפי' אין חתום בשמו. דאפי' לא נחשבי' עד הלוא מסל"ת ג"כ נאמן בעדות אשה, רק נכרי אינו נאמן בכתב דבכתב חיישינן שמא כוון לאיזה דבר להעיד, אבל בישראל ממנ"פ נאמן, וע"כ השמיט הרמב"ם מהירושלמי תיבת חתום כיון דצריך כתב ישראל דווקא למה לי חתימה: ה) והירושלמי שמצריך חתימה בלא נודע שהוא כתב ישראל לטעמי', דמשמע בירושלמי סוף פ"ק דגיטין דאפי' בא"י נאמנת צרתה להביא גיטה דלא חיישינן שהצרה זייפא [עיי"ש שמקשה אמתני' דהכתב מוכיח הלא צריכה לומר בפני נכתב, ומדלא הקשה דשמא זייפה מוכח דס"ל דלזיוף לא חיישינן אפי' בצרתה וכר' יוסף דבבלי], וכ"ש דלא חיישינן שהנכרי זייף שהרי צרתה גרועה מנכרי דאפי' במסל"ת לא מהימנא, ובמשיאין עפ"י בת קול פריך דילמא צרה היא ולא פריך דילמא נכרי הוא, אבל לדידן דקי"ל כאביי דצרתה חשודה לזייף ה"ה נכרי ופסול בעבירה וכפסק הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין דפסול בעבירה שהביא גט שלא נתקיים בחותמיו אינו גט, ע"כ מצריך כתב ישראל דווקא, וכיון שצריך כתב ישראל א"צ שיהי' חתום ישראל: ו) העולה מזה דבמקום עיגון שהסכמת האחרונים להתיר בלא קיום. ה"ה דמתירין אפי' בלא חתימת עד כיון שהוא כתב ישראל: ז) וזה נ"ל דעת המחבר סי' יז סעי' יא שכתב מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני תנשא אשתו ואפי' אינו מקויים, ומלישנא דאפי' אינו מקויים משמע דרק קיום לא בעי אבל חתימת עד בעי, וכ"כ הב"ש, ומתחילת הלשון ששינה לשון הירושלמי כתוב וחתום וכתב מצאו כתוב לבד משמע דאפי' חתימה לא בעי, והיינו משום שבזה יש חילוק בין כתוב בכתב ישראל, ע"כ סתם המחבר וכתב מצאו כתוב דלהרמב"ם שמצריך כתב ישראל סגי בכתב לבד, ודיעה החולקת ומתיר אפי' בכתב עכו"ם כתב אפי' אינו מקויים דבזה רק באינו מקויים מקילין דלא חיישינן שנכרי זייף, אבל בלא חתימה ודאי חיישינן שמא נכרי כתבו ואינו נאמן בכתב: ח) ומיושב מה שהקשה הח"מ דמנ"ל להמחבר ששום דיעה ס"ל דלא בעי כתב ישראל, ולהנ"ל ניחא, שהרשב"א שכתב דלא בעי קיום משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד, וס"ל דאף בזה שנסמוך מי העד סמכינן אד"ת ולא ס"ל סברא הנ"ל מש"ס בכורות, ממילא בחתום שם העד שלא חיישינן שנכרי זייף דאין