אבני נזר אבן העזר קמד

מצוות פו"ר מ"מ יש בהם מצוות עונה, אבל קטנה אף מצוות עונה אין בה, דמצות עונה למלאות תשוקת האשה וקטנה לאו בת תאוה כמ"ש תוס' קידושין (מ"ג) בסוף העמוד: י) ולפי זה יש מקום ליישב דברי הרמב"ם אף לדעת ב"ר דער ואונן זורה מבחוץ הוה דקודם מתן תורה שלא הי' מצות עונה ולא הי' התשמיש רק לפו"ר, והנה מ"ש דזורה מבחוץ אין חיוב מיתה הואיל והעקירה בהיתר ועל המחשבה שחישב לזרות מבחוץ אין לחייב על המחשבה, אמנם הדבר חלוי אם העקירה בהיתר בעצם, אף אם יצוייר שלא תצא כלל ותשאר בגופו שאם הוא היתר בעצם יש מקום לומר דשוב אין חיוב על הוצאה כדברי רא"ש הנ"ל, אך זה לאחר מ"ת שהדישה ועקירת הזרע היתר בעצם משום מצות עונה, רק אם עומד שתצא לחוץ אסור, ולחייב על מחשבתו שתצא לחוץ לא מחייבינן לי', אך קודם מ"ת שלא הי' מצות עונה ולולא שעומד לצאת מבפנים לפו"ר הי' העקירה איסור ואינו מותר רק משום שעומד לצאת מבפנים לפו"ר, אבל אם חשב לזרות מבחוץ שוב חייב על העקירה בעצם, ע"כ ער ואונן שפיר נתחייבו על זורה מבחוץ, אבל לדידן אין חיוב: יא) ע"כ לדעתי יותר טוב להכין קערה לפני תשמיש ולזרות אל הקערה, וכל זה אם ברור שהמניעה ממנו או שיודע בעצמו כן, או שהרופאים ביחנו אותו ושפטו כן: יב) עתה שלחתי אחר רופא מומחה לדבר בעצמי עמו, ואמר לי כי הרפואות אשר יוכלו ליתן אחר הראי' יכולים ליתן גם עתה, רק רצונם לראות הזרע לראות אם המניעה מאת הבעל, ושאלתיו עוד אולי אם הוא בריא יזיקו לו הרפואות, ואמר שגם זה אינו, ולפי דבריו אין שום צורך להריק הזרע, עוד שאלתיו על הבחינה אשר אני המצאתי להיות זורה מבחוץ אם טובה הוא ואמר שכן הוא אם ירצו לראות הזרע יכולין לראות באופן זה, גם אמר כי אם רוצים לראות זרע אינם מוציאין ביד רק מלבישים הגיד בכיס דק סתום למעלה קודם יקרב אל אשה, ואחר התשמיש ישאר הזרע בכיס, סוף דבר אין רצוני להמנות להתיר כלל: דודו הק' אברהם. חידושים סימן פד א) ראיתי להאחרונים שהביאו בשם תשו' הרא"ש דתחילתו רשע וסופו כשר לא מהני בעדות אשה, ואנכי עיינתי בתשו' הרא"ש סי' נ"ד סעיף א' שמבואר להדיא השאלה לענין ממון ועל זה כתב הרא"ש דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל בעדות אשה גם הרא"ש ס"ל דלא איכפת לן בתחילתו בפסול, וראי' לזה מדברי הרא"ש בתשו' גדולה שהביא הב"י שכתב אחר שהמירו לא הי' להם עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי, הרי להדיא דכיון שלא הי' מלחמה ולא בעי שני עדים רק ע"א לא איכפת לן בתחילתו מומרים, ומזה משמע דאפי' תחילתם בעלי עבירות גדולות מהני בעדות אשה: ב) ולדעתי יותר יש להקל בפסול יותר גדול בתחילה לשיטת הראב"ד דכל שאינו בגדר עדות לא חשוב תחילתו בפסול, אך בחה"ד בתירוץ השני דבעינן תחילתו בכשרות ודעת הט"ז דדווקא בעבירות גדולות כמו רציחה, אבל באוכל נבילות לתיאבון לא איכפת לן בתחילתו בפסול, ואנא לא חילוק ידענא ואין רוצח פסול יותר מגזלן, וראי' לזה מסוף פ"ב דיבמות דהקשה לר' מנשה דאמר גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אליבא דר' יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא מח"ק דאמר הרגתיו לא ישא אשתו הא לאחר תנשא, ומשני ר' מנשה דאמר כר' יהודה דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו, ואם איתא דיש לחלק בין עבירת רציחה או גזילה אין ראי' מר' יהודה לר' מנשה ומת"ק ודאי תיובתא לדר' מנשה אלא ודאי אין חילוק כלל: ג) ולפענ"ד נראה ראי' דבעדות אשה לא איכפת לן בתחילתו בפסול מהא דכתב הרא"ש בשם הרמ"ה בפ"ב. ופסק כן הטוש"ע סי' קמ"א סעיף ל"ד דאם הי' פסול בעבירה בשעת שליחות ועשה תשובה כשר להביא הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ, וכ"ש עדות אשה: דהא בעדות בפני נכתב ובפני נחתם בעינן עדות טפי ופסול מפי הכתב כמו שפסק הריב"ש והרמ"א סי' קמ"ב סעיף ז', וכבר הוקשה להריב"ש שהרי חמש נשים נאמנות לומר בפני נכתב ובפ"נ אף שלעדות אשה פסולים כ"ש כתב, ותירץ הריב"ש דלאו משום קולא דבפ"נ רק משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן כו' אין לחושדה שבאה לקלקלה, והב"י תירץ דלנאמנות הקילו בבפ"נ משום דגט בידה שמסייעה, אבל לענין שלא לחלק בין עדות לעדות מחמירין בבפ"נ טפי, ולכל התירוצים מוכח דמדמכשירין תחילתו בפסול בבפ"נ כ"ש דכשר בעדות' אשה שמת בעלה, כן נ"ל ברור להלכה שאין לחלק כלל בין עבירת גזילה או רציחה ובכל גוונא כשר: ד) אך בראה כשהמיר ברצונו ואח"כ שב כיון שהמיר דינו כעכו"ם, ואיתא בסוף פרק האשה שנתארמלה בעדיות שאם ראה אותם כשהוא קטן נאמן כשהגדיל, מ"מ בנכרי ונתגייר אינו נאמן כיון דנכרי הוה לא דייק, וכן קי"ל בחו"מ סי' ל"ה, ומשמע שם בש"ך סק"ז דמומר ברצון ג"כ לא דייק, ע"כ אינו נאמן אפי' בעדות אשה וזה ברור, וכן מוכח מראב"ן וכן הוא ברמ"א סי' י"ז סוף סעיף י"ג דאין קטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו בעדות אשה, וא"כ קו"ח בנכרי ונתגייר דגרע כבסוף פ"ב דכתובות כנ"ל, וה"ה במומר ברצון דלא דייק כנכרי כדברי הש"ך הנ"ל: ה) שוב התבוננתי שהראי' מהרמ"ה אינו ראי' כלל, שטעם הרמ"ה פשוט, שהרי עדות בפני נכתב הוא קיום ובקיום הקילו חכמים דלא בעי תחילתו בכשרות כדתנן בסוף פרק האשה שנתארמלה ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן, ואף דאוקימנא התם והוא שגדול עומד על גביו היינו משום שצריך שנים, חכמים לא הקילו אלא בקטן אחד, וכן כל דינים שנזכרו במשנה שם בדבר שצריך שנים בעי גדול ובמה שצריך רק אחד סגי בראה בגודלו מה שראה בקוטנו לבד עיי"ש בתוס' בד"ה והוא ובעדות אשה לא הקילו חכמים בזה כמפורש ברמ"א סי' י"ז סוף סעיף י"ג דאינו נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, ואף דבכמה דברים הקילו בעדות אשה יותר, בעד מפי עד ומסל"ת, וע"כ אין לדמות חק"ח זה לזה, ועיין בפה"מ פ"ו מהלכות שבת הלכה ט': ו) ובעיקר דברי הריב"ש הנ"ל הגם שסברתו נכונה מאוד תמוה לי דא"כ מה הוכיח רשב"א משום רע"ק בגיטין (כ"ג:) דאשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח דחמש נשים, ובאמת צריך להבין הרו"ח דהא בא"י רי"ל דאין חמש נשים נאמנות להביא