אבני נזר אבן העזר יד

בפוסקים, והכא הרי ידוע אונסו, הוועכסיל שמשליש, רק כשאינו מגלה דעת שמחמת זה הוא מגרש אמרינן שכשם שתחילה כשנתן הבטוחות הי' ברצון, כן בסוף בשעה שגירש הי' ברצון, אבל כשאמר אח"כ שמחמת אונס מגרש הרי חזינן שנשתנה דעתו, ושוב אין ראי' ממה שתחילה הי' ברצון, ושוב נשאר אונס בעצם ולא מהני ביטול אח"כ כו) ומריש הוה ק"ל לדעת רשב"ם ב"ב (מ':) בהא דבגט א"צ לידע אונסו דהטעם משום דבודאי אנוס הוא, דאל"כ כיון שאינו מקבל ממון ניחא לי' למה מוסר מודעא עיי"ש, א"כ איך יועיל ביטול מודעא אח"כ כיון שנודע שאנוס הוא, מ"מ אין משם ראי' לנ"ד, דהתם מ"מ לא ידעינן מעצמינו שהוא אונס רק שאנחנו האמננו לו מחמת הנ"ל וכשחוזר ומבטל ואומר שאינו אונס נאמן, אך בנידון דידן הא חזינן שנשתנה דעתו ממה שהי' תחילה ושוב ידעינן באונסי' הוא הבטוחות שנתן ולא יועיל ביטול: כז) ובעיקר הדין אם נוכל לסמוך על הגט הנכתב וניתן ביד שליח בעודה שוטה שחכמי קונשטנטינא אסרו ודימו להא דנזיר (י"ב:) במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח, לפענ"ד אינו דומה, ונקדים סתירת דברי רשב"א פרק ד' אחין עם פרק ב"ש שבפרק ד' אחין בקטן המקדש שיחולו הקידושין לאחר שיגדיל חשוב דשלב"ל, ובפרק ב"ש בהא דקדושי קטנה מגדל גדלי בהדה כתב רשב"א שדומה למקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות דמקודשת, וכבר עמדו רבים בדברי הרשב"א ההם: כח) ותחילה ניישב מה דקשה טובא דאפי' בלא טעמא דדשלב"ל הלוא אין מעשה קטן וקטנה כלום שאין להם דעת ואיך יחולו לאחר שיגדיל כיון שהמעשה הי' בלא דעת, והנראה בזה דהנה ידוע שקטן וקטנה יש להם דעת בגדול עומד ע"ג מלמדו ומזהירו ואעפ"כ בקנינים וקידושין וגירושין אינו מועיל אף אם גדול מלמדו דבדברים אלו בעינן רצון ופיתוי קטנה אונס הוא, וע"כ אף שנתרצה מחמת אזהרת הגדולים אונס הוא ולא מהני, ודווקא בלשמה דא"צ רצון רק כוונה מהני דעת גדול, והדברים עתיקין וע"כ כשמקדשים ע"י לימוד גדול להתכוין לקידושין אין החסרון רק משום אונס, וכשהגדילו ואינם מוחים שוב לא הוי אונס, שאם הי' מוחים הי' הקידושין בטלים, ובמה שבידם למחות ואינם מוחים מסתלק טענת אונס, ע"כ צריכין לטעמא דדשלב"ל, ואין נ"מ כ"כ בזה לענין הישוב וחילוק בין קטן לקטנה, רק כתבתי זה להבין דברי ראשונים: כט) ועתה נבוא לסתירת דברי רשב"א ונאמר דחילוק בין קטן לקטנה, דמה שאין קטנה מתקדשת היינו משום שאין לה דעת לקדש עצמה וע"כ אם בא עלי' יבם קנאה, דיבום א"צ דעת, אבל קטן בן ט' שבא על יבמתו לא קנאה מה"ת לדעת תוס' ורשב"א דרחמנא מיעטי' מקרא דכי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דקטן אין לו אישות, וע"כ המקדש קטנה שיחול לאחר שיגדיל אינו דומה כלל לכל הני דמתני' פרק האומר דכל הני עכשיו אין תופסין בהם קידושין אבל קטנה זו תופסין בה קידושין רק שאין לה דעת לקדש עצמה ואין כאן מי שיקדש ופומה כאיב לה, ודווקא קטן דאפי' הי' בו דעת לקדש לא הי' מועיל כנ"ל חשוב דשלב"ל דכשם שאין תופסין בה עכשיו כמו כן אין תופסין לאחר זה, אבל קטנה זו גם עכשיו הי' תופסין בה קידושין אם הי' מתקדשת עצמם ברצון, וכיון שאח"כ נעשה רצון ע"י שאינה מוחית שפיר מתקדשת אח"כ: ל) וה"נ בנ"ד בעושה שליח לגרש לאחר שנשתפה, דמה שאין יכול לגרש עכשיו לאו משום שאינה בת גירושין, שהרי אם יש לה אב אבי' מקבל גיטה אלא שאין לה יד וכשנותן לידה עכשיו כאילו לא נתן לידה, או משום שהוא משלחת וחוזרת וכתיב ושלחה וכשחוזרת לא נקרא ששלחה מביתו, וכשאח"כ נותן לידה ומשלחה ואינה חוזרת שפיר מהני ולא חשוב עושה שליח בדשלב"ל כשם שלא נקרא מתקדשת בדשלב"ל: לא) אולם ברמב"ן וריטב"א מבואר דגם קטנה המתקדשת עצמה על לאח"ז חשוב דשלב"ל, וא"כ נ"ד הוי ספיקא דדינא: לב) עוד יש מקום לומר עפ"י מ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בגילה דעתו שרוצה לקדש אשה זו ובא אחר וקידשה לו מהני מטעם זכי', וה"ה בנ"ד שהשליש גט וגילה דעתו שרוצה לגרשה, ואין להקשות מהא דהעושה שליח לקדש לו אשה אסור בכל הנשים בעולם מ"מ מותר באשה שלא הי' לה אחות וכו' בשעת שליחות דלא חל שליחות על אותן נשים מ"מ יועיל הקידושין משום זכי' שהרי גילה דעתו שרוצה באשה שבוחר השליח, דלק"מ דא"כ יכול המשלח לומר עכשיו לא בעינא לזכי' כל זמן שלא נודע לו שקידשה ונתרצה, דכהאי גוונא כתב הריטב"א ריש פרק האיש מקדש בהא דמקשה מחבורה שאבד פסחה מנ"ל דמהני שליחות לפסח, והקשה הריטב"א למה לי קרא הא זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, ותירץ בסוף דבריו דאלו מדין זכי' הי' יכול למחות לאחר שחיטה כשישמע ואע"ג שגילה דעתו תחילה שניחא לי', מ"מ כיון שאינו אלא מטעם זכי' כל זמן שלא נתרצה בפירוש או שמע ושתק דשתיקה כהודאה יכול לבטל הענין, ה"נ בזה יכול המשלח לומר לא בעינא לקדושי קרובת אשה זו כיון שלא הועיל מדין שליחות רק מדין זכי', וכן לא קשה ממ"ש התוס' לענין חלה שאינו יכול לומר להפריש חלה לאחר שילוש ויועיל מטעם זכי' כיון שגילה דעתו שמתרצה בהפרשה דלק"מ שהרי כתב הרשב"א נדרים (ל"ו) דלא מהני זכי' לתרום של חבירו דכתיב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת: לג) הן אמת שדעת תה"ד דלא ממעטינן ממה אתם לדעת כו' רק אם בשעת הפרשה עוד לא נודע אם הוא זכי' רק דאגלאי למפרע, זה לא הוי דומיא דאתם, שמבורר בשעת הפרשה שהוא התורם,