אבני נזר אבן העזר קכח

בסימנים מובהקים, הוא סותר דברי הש"ס במקומו דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי מ"ס שומא סימן מובהק הוא, ומה בכך דסימן מובהק הוא הא מדרבנן אסור אפי' בסימן מובהק כיון דסימנין דרבנן, ואם הרמב"ם הוכיח מדאמר בגמ' רב אשי מספקא לי' ומנ"ל להש"ס דילמא ס"ל בודאי סימנים דרבנן אלא ודאי דאי סימנים דרבנן בוודאי אף נקב יש בצד אות פלוני לא הי' מועיל, היא גופה קשיא מנ"ל להש"ס כן, כיון דרבא אמר בהדיא דשומא משום דסימן מובהק הוא מותר אף מדרבנן, וגוף היסוד מהרמב"ם הלכות נחלות דאי סימנים דאורייתא החמירו חכמים בסימן אמצעי ליתא כלל, ואדרבא מרמב"ם הלכות נחלות מוכח סימנים דרבנן רק משום שאבד זכרו מותרת מה"ת: כט) ואשר אחזה בישוב דברי הרמב"ם שהרמב"ם הוציא זה מסוגיות הגמ' במקומו ת"ש דרשהו אם רמאי הוא מאי לאו בסימנים [פירוש דע"י הסימנים נתוודע אם הוא עכשיו רמאי] לא בעדים שמעידים שהוא שלו נתוודע שעכשיו אינו רמאי אבל בסימן לבד אכתי חיישינן שמא רמאי הוא, ומבואר דאי הוה ידעינן שעכשיו אינו רמאי לא הי' צריך עדים, וק"ל דבתוס' גיטין (כ"ז:) בד"ה מעולם לא חתמנו כתבו וז"ל דלעולם לא חיישינן ששיקר במזיד כו' אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אעפ"י שאינו מכיר יעיי"ש, והא ודאי דלא נקרא רמאי אא"כ רוצה להחזיק בשל אחר כהא דמה הפסיד רמאי, וכהא דתא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא, וכן רמאים דפרק ב' דיומא שעפ"י הגורל הי' חבירו זוכה ועושה רמאות שיתרום הוא, ועוד כהנה, אבל אם חושב שהוא שלו ואומר שמכיר בטב"ע אף שאינו מכיר, אף שאסור לעשות כן, מ"מ רמאי לא מקרי כיון שאומר בדדמי, וא"כ מה זה דקאמר דרשהו אם רמאי הוא, הא אפי' אינו רמאי יש חשש שמא אבד אבידה בסימנים שישנם בחפץ זה, וחושב שהוא שלו, אלא שאינו חושב שיש אחרת באותם סימנים ואת"ל יש, אינו חושב שתאבד חפץ הזה, וכדברי תוס' הנ"ל שאינו חושב שיוסף בן שמעון האחר אבד כמו כן שאינו חושש לנפילה דיחיד, ה"נ זה אינו חושב שחפץ כזה המיוחד בסימנים אלו נאבד כמו כן מאיש אחר, ע"כ אומר בדדמי שמכירו אף שאינו מכיר, ובגמ' משמע שכל הדרישה משום חשש רמאי, ואלו הוה ידעינן שאינו רמאי במעשה הזה היינו מחזירין לו בלא עדים, ולמה, ובשלמא למה דהוה ס"ל מאי לאו בסימנים ניחא, שאם גם סימנים אין לו, אין לו במה לטעות שבוודאי שלו, בשלמא התם לא חייש לנפילה דיחיד, אבל ודאי יש לו לחוש שמא גם גלימא אחרת נאבד, ואם אומר שמכיר אף שאינו מכיר רמאי הוא, אך למה דמשני בעדים קשה: ל) ומזה למד הרמב"ם שאם היינו יודעין שאבד חפץ בסימנים שישנם בנמצא לא הוה חיישינן שמא אחר אבד בסימנים כאלו, וכל החשש שמא לא אבד כלל והסימנים שאומר כסומא בארובה רק אי סימנים דאורייתא דלא חיישינן שמא נזדמן אחרת בסימן כזה, כמו כן לא חיישינן שמא נזדמן לו בפיו סימן כזה, אבל למ"ד סימנים לאו דאורייתא, ה"נ חיישינן שמא לא שבודאי שלו אבד בסימן זה או לא אבד כלל ואתרמי לו בפיו סימן כזה]: לא) ומזה למד הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות דבאבד זכרו כיון שנאבד בעלה בסימן כזה הנמצא לא חיישינן שמא נאבד גם אחר בסימנים כאלה ומותרת, ומה שסתם במשנה אעפ"י שיש סימנים, ולא שני לן בין אבד זכרו ללא אבד היא מדרבנן גזירה אבד זכרו ללא אבד, שדבר זה תלוי בשיקול הדעת לפי ענין השלום שבינו לבין אשתו ולפי ענין מסחרו אם הוא למרחקים ויטעו לומר שאבד זכרו אף שאינו חשוב אבד זכרו, ע"כ החמירו חכמים, וראי' שהפירוש כן מדכתב שלא החמירו רק משום איסור כרת, והרי ריש האשה בתרא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ופירש"י שם דבגזירה שפיר שני לן בין איסור לאו לכרת רק בחשש לא שני לן, ואם האיסור משום חשש שאינו בעלה מה נ"מ בין לאו לכרת, אלא ודאי הפירוש משום גזירה וכמ"ש: לב) נשוב לדין אבידה, ונאמר שלאחר שתקנו חכמים שלא להחזיר אבידה רק למי שמביא עדים שאינו רמאי, שוב כשנותן סימנים הם מה"ת כיון שאין חשש שלא אבד כלל בסימן כזה שהרי מוחזק שאינו רמאי, ואף שבתביעות שבין אדם לחבירו לא מהני זה כלל הא חזינן אבידה מהדרינן לצורבא מרבנן אף שבשאר ענינים אפי' משה ואהרן כו' ע"כ אבידה שאני כיון שצורבא מרבנן אינו חשוד לשנות לא חיישינן, ה"נ זה שמוחזק שאינו חשוד לגזילה לא חיישינן, וזה פירוש דברי רמב"ם שאחר שהביא בהלכה ד' תק"ח שאין מחזירין עד שיביא עדים שאינו רמאי חזר וכתב בהלכה ה' דסימנים דאורייתא, והיינו לאחר תק"ח שהוצרך להביא עדים, וכיון שהביא עדים שאינו רמאי, הרי ידוע שאבד בסימנים אלו, ע"כ הוא ד"ת, וכעין דבריו פ"ז מהלכות נחלות בסימנים ואבד זכרו: לג) והא דכתב פ"ג מהלכות גירישין דבעי סימן מובהק דווקא נראה דהנה צריך להבין בהא דחולין (צ"ו.) טביעות עינא עדיף מסימנא, ומה שאין מחזירין אבידה בטביעות עין פירש"י דמשום חימוד ממון חיישינן למשקר, ויותר מבואר ברשב"א דחיישינן לרמאי, וקשה שהרי עדים מעידים עליו שאינו רמאי [ולבדדמי אין לחוש כיון שאין לו סימן בו במה יתלה שבודאי שלו, דכן צ"ל לאותו צד דסימנים דאורייתא ודרשהו היינו בסימנים, אבל אם היינו יודעין שאינו רמאי לא הי' צריך סימנים, והיינו דלבדדמי ליכא למיחש דכיון שאין לו בו סימן אין לו במה לתלות] וצ"ל דמ"מ יש לחוש שמא עכשיו נעשה רמאי [כהא דעל מנת שאני רשע אפי' הי' צדיק כל ימיו חיישינן שמא הרהר ע"ז בלבו, וכן להיפוך שמא הרהר תשובה בלבו, כי האדם בעוה"ז בעל שינוי מטוב לרע ומרע לטוב] ואין לומר דניקום אותו אחזקה דמעיקרא, ליתא, דנגד זה איכא רובא דעלמא [דרוב עדיף מחזקה] שנתלה שהאבידה מהם, ע"כ חיישינן לרמאי שלא אבד כלל, והאבידה מרוב, ודווקא בעדים שאינו רמאי בצירוף סימנים לא שייך רובא דעלמא, דמ"מ משום חזקה דמעיקרא נאמן שאבד חפץ כזה וזה אינו נגד רובא דעלמא דאף את"ל שהחפץ זה הנמצא מרובא דעלמא יוכל להיות שאבד ג"כ חפץ בסימנים כאלה, דסימנים לאו דאורייתא, וכיון שנאמן על כך שוב אין כאן טענת