אבני נזר אבן העזר קכו

צ"ל דהא דמשני ברי לי משום דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א, וה"נ בנ"ד דדייקא מרעא לחזקת א"א ושוב אזלינן בתר קרוב ומותר מחמת הפלאשטש [ועי' לקמן פקפוק בדבר זה, דלשיטת רש"י דייקא מרעא לחזקת א"א ומותר משום קרוב] ולשיטת הראשונים דלית להו הא דדייקא מרעא לחזקת א"א, הא לדידהו מוכח מלישנא בתרא דרבא דאין ספק מוציא מידי ודאי מועיל לילך אחר הוודאי לגמרי ומותר משום ממנ"פ, או העיקר כלישנא קמא בכל מקום וסימנים דאורייתא או כל"ב בכל מקום ומותר משום אין ספק מוציא מידי וודאי: יג) אך יש לשדות נרגא בכל זה, דהנה הרמב"ם כתב בהלכות יבום, והובא בטור סי' קנ"ו מי שזינה עם אשה וילדה אף שאומר בני הוא והיא מודה לו אף שבנו הוא לענין ירושה אינו בנו לפטור אשתו מן הייבום דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, והקשו עליו דעכ"פ בלא דיימא מעלמא בתר דידי' שדינן לי' אף ללישנא קמא, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות, ותירץ הב"ח דסוגיית הש"ס דסוף פרק אלמנה כמ"ד תרומה דזמה"ז דאורייתא, אך למ"ש הרמב"ם תרומה בזמה"ז דרבנן אין ראי' מתרומה לשאר דברים ובעלמא לעולם ספק עכ"ד, והנה לפי דבריו לדעת הרמב"ם תרומה בזמה"ז דרבנן לית הילכתא כהני לישני דרבא כלל ולא אמרינן כלל אין ספק מוציא מידי ודאי: יד) אך באמת כבוד הב"ח במקומו מונח וכאן לא נתחוורו דבריו, דמלבד שקשה מאד לדחות סוגיא אשר היא במקומה בלי עוררין לומר שהכל אינה הלכה, אך גם קשה דאם איתא דאביי ורבא שהם בתראי ומארי דתלמודא פסקו תרומה בזמה"ז דאורייתא אך פסק רמב"ם כנגדם לומר תרומה בזמה"ז דרבנן אלא ודאי אין לדחות הסוגיא מהילכתא כלל, ומה שהקשו על הרמב"ם בה' יבום לפענ"ד לק"מ, דהנה גם בטור יש תימה, שבהלכות יבום העתיק דברי הרא"ש החולק על הרמב"ם שגם לענין יבום נאמן כשאומר שבא עלי' ובנו הוא, ובסי' ד' העתיק דברי הרמב"ם אפי' מודה אותו פלוני שנבעלה לו דכשם שזינתה שם זה כך זנתה עם אחר ולא הביא שום חולק, ולפענ"ד נראה, דהנה התורה הימני' לאב באומר בנו הוא אבל אם אינו אומר בנו הוא רק שבא עלי' ומזה אינו מבורר עדיין שבנו הוא, דאפשר כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר, ואף שמדין תורה לא חיישינן לזה, זה דין תורה, אבל האב אינו אומר בנו ואצלו הדבר מסופק ושוב אינו נאמן כלל שבא עלי', וע"כ בתשו' הרא"ש שהביא הטור בהלכות יבום ושם המעשה שהאב אמר שהוא בנו בזה נאמן האב, ואף שאי אפשר לידע רק מחמת שידוע לו שבא עלי' מה בכך הלא גם מדין תורה לא חיישינן שזנתה עם אחר, נמצא שהשערת האב שבנו הוא השערה אמיתית ושפיר הוי עדות האב שבנו הוא עדות מעליא, אבל אם אינו אומר בנו רק שבא עלי', על אמירת בא עלי' לא האמינתו תורה: טו) מעתה נבאר גם דברי רמב"ם ונאמר דרמב"ם לשיטתו פ"ו מהלכות שאלה ופקדון הלכה ד' דאף שב"ד דנין באומדנא ואם הוחזק אצלם שאינו אמוד נותנין החפץ למי שנותן סימנים מובהקים, אם לא הכירוהו ב"ד רק באו עדים והעידו שאינו אמוד לא מהני שאין זה ראי' ברורה [כלומר שאין יכולין להעיד בבירור שאינו עשיר] ואומד דעתן אינו אומד דעתו דעת הדיין עיי"ש, וה"נ אין האב יכול להעיד באומד, וכיון שאי אפשר לידע בבירור דשמא כשם שזינתה עם זה כו' רק באומדנא לא מהני עדותו, ולק"מ מתרומות דשם הא ידוע שבא עלי' עפ"י עדים, ולק"מ על הרמב"ם, ולעולם סוגיא דיבמות הילכתא: טז) ומה שטען הב"ח דמה ראי' מתרומה בזמה"ז דרבנן לק"מ, דאם איתא דספק הוא ומתני' כמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן, יקשה אידך בבא, ישראל שבא על בת כהן עיברה לא תאכל בתרומה כיון דספק הוא ותרומה דרבנן ניזיל לקולא, וקו"ח מסיפא דיש לה חזקת זרה ואף עפי"כ תאכל מספק הואיל דרבנן, כ"ש רישא דיש לה חזקת כהנת, ואף כי לכאורה אין זה קושיא, דהתם ביודעת בעצמה שלא זינתה עם אחרים, כי מעיינת בה אין זה תירוץ, דהא בלשון בתרא הביא ראי' ממתני' דבמאי עסקינן אי דלא דיימא מעלמא פשיטא יע"ש, מבואר שגוף הדין שבן מאכיל את אמו אף שלא היתה אשת כהן מעולם אינו רבותא, וכשם שאם מת בעלה כהן או גירשה אוכלת בשביל בנה כבמתני' (ס"ו:) שנשנית קודם משנה זו העובר אינו מאכיל הא ילוד מאכיל, ה"ה דבתחילה אוכלת בשביל בנה, ה"ה בעוברה לענין פסול כשם שהנשאת לישראל ומת בעלה כשהיא מעוברת העובר פוסל כדתנן שם העובר פוסל, ה"ה אם נתעברה ממנו בזנות דפוסל ופשיטא, וע"כ הרבותא דלא שדינן לי' בתר עלמא, ואי יודעת בעצמה שלא זנתה רק ממנו פשיטא, אלא ודאי לא תאכל אפי' אומרת שזינתה גם מאחרים כהנים ורוב בני עיר כהנים לא מהימנא, ואי ספק הוא ודרבנן תאכל קו"ח מסיפא כנ"ל: יז) ואין לומר דאינה אוכלת מס"ס ספק שמא מזה שבא עלי' ואת"ל מעלמא שמא ישראלים, ליתא דהא להרמב"ם קיימינן והוא פסק כר"מ בדרבנן אפי' במקום חזקת איסור לקולא, וכל טענת הב"ח היא משום זה, דבלא זה מה יועיל מה שתרומה בזמה"ז דרבנן, הא יש לה חזקת זרה] וה"ה בספק ספיקא, דהא ספק טומאה ברה"י אפי' כמה ספיקות ספיקו טמא, וכתבו תוס' ב"ב (נ"ה) בשם ר"ת הטעם משום דמטמאין אפי' במקום חזקת טהרה ה"ה בס"ס וה"נ כיון דמטהרין בדרבנן אפי' בחזקת איסור ה"ה בס"ס: יח) ומ"מ יש לפקפק במ"ש דלשיטת רש"י הא ע"כ ס"ל דייקא מרעא לחזקת א"א, ה"נ אין כאן חזקת א"א (ומותר משום קרוב] ולבי מהסס, שלא מצאתי דייקא מרעא אלא בתרי ותרי דקלישא חזקתה, ותדע דאיכא מ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא אף לדידן עכ"פ קלישא חזקה, וחילא דידי מתוס' והרא"ש ריש פרק הלוקח בהמה מפלפלים במים שאין להם סוף דנימא סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א, ולא תירצו דחזקה דייקא מרעא לחזקת א"א, משמע דרק בתרי ותרי אמרינן הכי: יט) האומנם כי במראות הצובאות ס"ק ק"ט כתב טעם ספק ג' ימים להתיר משום חזקת חי והשתא הוא דמת, וכי תימא איכא חזקת א"א כנגדה, דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, ומזה העלה בנטבע במשאל"ס ולא שהו כדי שתצא נפשו ואח"כ נמצא מת ולא נודע אם תוך ג' או אם אחר ג' אסורה כיון ששמעה הטביעה לא דייקא ונשאר חזקת א"א, והנה לפי דבריו דבטביעה ליכא דייקא אין ראי' מתוס' ורא"ש במים שאין להם סוף: כ) האומנם כי יש לפקפק בזה, שהרי התוס' (צג:) גבי ע"א ביבמה הקשו מה מבעיא לי' אפי' אם הטעם משום עבידי לאגלויי הא כל הקולא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא לא דייקא, ותרצו דמ"מ דיוקא זוטא יש עיי"ש, וכה"ג צ"ל בע"א במלחמה, וק"ל וא"כ י"ל דיוקא זוטא מרעא לחזקת א"א.