אבני נזר אבן העזר קכה

חיישינן לאיש אחר, וכתב הנמק"י שכן פסקו רוב ראשונים לחומרא, ואף היש"ש שפסק לקולא, וודאי אינו דומה לנ"ד, דהתם לא הי' שם איש אחר בתחילת השריפה רק שנחוש שמא אתי אחר לאצולי', ומסוגיא זו נסתר נמי היתר המבי"ט מקבר שאבד הוא קבר הנמצא, ובאמת אינו דומה להתם כלל, וכבר השיגוהו בש"ש ואין לכפול הדברים: ד) ובענין אין ספק מוציא מידי ודאי, הנה בחולין (נ"ה) נסתפק הרשב"א בצמקה הריאה ואין ידוע אם בידי אדם אם בידי שמים וראינו שארי רדף אחרי', אם תולין בו כדרך שתולין במשמוש ידא דטבחא או שאני הכא דנולד ריעותא מחיים, ולא אמרינן אין ספק בידי אדם מוציא מידי ודאי בידי שמים: ה) אמנם נראה דהא מילתא דאין ספק מוציא מידי ודאי תלוי בתרי לישני דרבא סוף פרק אלמנה לכה"ג (ס"ט:) דז"ל הגמ' שם איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הוולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', אמר רבא מנא אמינא לה דקתני ילדה (אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן] תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן לי' בכהן] היכי דמי אילימא דדיימא מעלמא ילדה אמאי תאכל אלא לאו מיני' דיימא ולא דיימא מעלמא ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתרא דידי' שדינן לי'. הכא דלהאי איסורא ולהאי התירא לא כ"ש וכו' איכא דאמרי בבא עלי' כ"ע לא פליגי דבתרא דידי' שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דלא דיימא מיני' ודיימא מעלמא אבל דיימא מיני' אע"ג דדיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', א"ר מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל היכי דמי אילימא כו' אלא לאו דדיימא נמי מעלמא עכ"ל הגמ' א"כ ללישנא בתרא אפי' דיימא מעלמא הואיל שהוא בא עלי' בודאי בתר דידי' שדינן ל', והיינו משום דאין ספק דעלמא מוציא מידי ודאי דידי', ולישנא קמא לא ס"ל סברא זו, רק בלא דיימא מעלמא אפי' ספק לא הוי, ופסק רמב"ם כל"ק, וכתב הה"מ פט"ו מהלכות איסורי ביאה דרמב"ם פסק כן לחומרא: ו) והנה לפירש"י הנ"ל בעובדא דגברא חרוכא שהוכחתי מרש"י דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כן הוא לל"ק, אך גם לפי הנראה מרש"י שהביאו תוס' בע"ז (ז.) דלישנא בתרא עיקר טפי לא קשה לרש"י, דהנה רש"י ס"פ אלמנה לכה"ג פירש בין בל"ק בין בל"ב דלרב הו"ל ממזר ודאי, ופירש מימרא דרבא מסתברא מילתי' דרב וכו' במה דמשוי לי' ממזר ודאי, משמע אבל ממזר ספק הוא לל"ק אפי' בלא דיימא מעלמא ולל"ב בדיימא מעלמא עכ"פ: ז) ואך הרשב"א וריטב"א תמהו עליו דבפרק עשרה יוחסין המסקנא דלרב ג"כ אסור בממזרת דממזר ספק הוה רק לשמואל מהני בדיקה להתירה בישראלית, ולרב לא מהני] ונראה דרש"י ס"ל דע"כ סוגיא דיבמות חולקת על סוגיא דעשרה יוחסין, דאי כסוגיא דעשרה יוחסין דלרב ממזר ספק הוא, מה הוכיח רבא ממתני' לענין תרומה, דלגבי עצמה מהני ברי דידה בספק, כמו בתרי ותרי בפרק האשה שנתארמלה באומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדי', אבל לא לגבי הוולד וכ"ש לגבי הנושא את הוולד, דאפי' ברי של הוולד עצמו לא הי' מועיל, ע"כ הוכיח רש"י דסוגיא דיבמות ס"ל לרב ממזר ודאי, וע"כ לא הי' מועיל ברי דידה במקום ודאי כמו שפירש"י פרק האשה שנתאלמנה באומרת ברי לי דאין אשם תלוי בא אלא למי שלבו נוקפו אבל במקום ודאי אינו מועיל ברי שלה, ושפיר הוכיח רבא ממתני' דבלא דיימא מעלמא לל"ק ובדיימא לל"ב: ח) וכל זה רש"י לשיטתו פרק האשה שנתאלמנה, ומה דמהני ברי נגד חזקת א"א כבר תרצו תוס' שם דחזקה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, אבל הרשב"א קידושין בעובדא דינאי המלך דעתו דהא דמקשה הש"ס באשם תלוי קאי ולא בחטאת, היינו דאף למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא עכ"פ באשם תלוי קאי, ולמה דמשני באומרת ברי לי אפי' למה דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ניחא דמהני ברי דידה אף נגד החזקה יע"ש, וכן מתבאר מהריטב"א שם ומהר"ן בפירוש הלכות פרק האשה שנתאלמנה, וכיון דמהני ברי אף נגד ודאי לא יתיישב סוגיא דיבמות אף אם חולקת אסוגיא דעשרה יוחסין, דאף דלרב ממזר ודאי, מ"מ י"ל דמהני ברי דידה, ע"כ צריכין לומר תירוץ אחר דלא דמיא זר בתרומה לשאר איסורי תורה שפוגמים בנפשו של אדם, ע"כ האדם נאמן לגבי עצמו, משא"כ טמא או זר האוכלים תרומה פוגמים בתרומה כשמאכיל לטמאים ולזרים כמ"ש הר"ן ריש פרק המפלת במאכיל לטמאים וה"ה במאכיל לזרים, וע"כ אין לו נאמנות לגבי התרומה, ואין ב"ד מניחין אותה לאכול, וכיון שמוכרחין לסברא זו, שוב אין ראי' דסוגיא דיבמות פליגא אסוגיא דעשרה יוחסין ע"כ השיגו על רש"י: ט) והנה לפירש"י אין ראי' כלל דמשום אין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי בתר דידי', דלעולם ספק הוא. אך שוב מועיל ברי דידה, וע"כ ניחא עובדא דגברא חרוכא דיבמות אף ללישנא בתרא דלא משוי לי' ודאי כלל שבעלה הי' וספק אשת איש היא: י) ולשיטת רשב"א ור"ן וריטב"א דלרב ממזר ספק ומוכח דאין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי, לא קשיא עובדא דגברא חרוכא דיבמות שהם מפרשים פס ידא דחתנא כמו שגורסים הרי"ף והרא"ש, וא"כ משמע דגברא חרוכא שלם הי', וע"כ איש אחר הי' כאן, ולא שייך לומר אין ספק כו' דוודאי הי' שם אחר: יא) נשוב לנ"ד, והנה לשיטת רשב"א וריטב"א ור"ן הא דאין ספק מוציא מידי ודאי תלוי בשני הלשונות דללישנא קמא לא אמרינן וללישנא בתרא אמרינן, והנה תוס' במס' ע"ז (ז.) בשם ריב"א דלישנא קמא עיקר ול"ב טפל לגבי לשון ראשון, אך דעת הרי"ף הובא ברא"ש ב"ק פרק א' סי' ו' דבכל מקום פוסקין כל"ב, והנה בסימנים יש שתי לשונות פרק האשה בתרא ללישנא קמא מוקי רבא דכ"ע סימנים דאורייתא ולל"ב דכולי עלמא סימנים דרבנן, נמצא לשיטת ריב"א הלכה סימנים דאורייתא כמו שכן דעת ריטב"א ואין ספק מוציא מידי ודאי לא אמרינן, ולשיטת הרי"ף נהפוך הוא סימנים דרבנן ואין ספק מוציא מידי ודאי אמרינן, ובנ"ד שיש סימנים, וגם ידוע שהלך לבית ערל הנ"ל, איתתא בין למר ובין למר שריא ולדעת הפוסקים דבכל מקום כל תרי לישני ספק הוא, ג"כ אין בדין למינקט כל החומרות כדי לעגן את זו כמ"ש כיוצא בזה הריב"ש סוף סי' ו']: יב) וכי תימא מי יימר דשיטת רשב"א וסייעתו עיקר דרב ממזר ספק משוי לי', דילמא סברת רש"י עיקר ממזר ודאי משוי ל', וע"ז אמר רבא דמהני מה שזה ודאי וזה ספק דלא לשוויי' ודאי אחר רוב העולם, מ"מ אין ברור לתפוס את הודאי, ליתא דכבר כתבנו דרש"י לטעמי' בכתובות דברי לא מהני במקום חזקה, ולפי זה