אבני נזר אבן העזר קיט

טענה וסמך, ובכהאי גוונא לא חשוב עקירה כמ"ש התוס', וכן בעד סוטה כשדנין עפ"י הקרוב בצירוף הרגלים לדבר ואף שפשוט שדיין שדן עפ"י עד אחד קרוב ועד אחד רחוק עובר בלאו, הוא משום דנמצא אחד קרוב או פסול עדות שניהם בטילה, שהפסול מושך בכולה, ובשנים אפילו לא ראו כאחד ולא הגידו תוך כדי דיבור, כיון שמצרף אותם לשנים והם עדות אחת הפסול מושך בכולה, אך אפי' לר' יוסי דבדיני ממונות לא אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה, מ"מ העדות בטלה כיון שבמקרא דלא יומתו אבות על בנים פסלה תורה עדות קרובים, ועוד שאם תכשיר הקרוב על ידי שיש גם עד רחוק הא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחד הרחוק וכמ"ש בחלקת מחוקק סי' ל"ה סוף סק"ג, אך שהעיקר שא"צ לזה, שמ"מ הא פסלה תורה עדות קרובים, רק שלא יעברו ב"ד בלאו היא דיש לומר שאינו רק בדן על פי קרובים לבד, ואף זה אינו ברור, דיש לומר מה שאינו דן עפ"י קרוב לבד אינו מועיל רק שיחשב קצת טעם וסמך שיכולין ב"ד להתיר בכהאי גוונא וכדברי תוס' הנ"ל טו) וכל זה בפסול קורבה, דהאיסור הפסק שנעשה על פי קרוב כדכתיב לא יומתו, בזה שייך לומר שאין חיוב גמור רק אם נעשה על פי קרובים לבד, לא אם דבר אחר מעורב בפסק זה שנעשה גם מכח החזקה, אבל בפסול רשעות שנמנה ג"כ בלאו אל תשת רשע עד, והאיסור מה שבפסק שעושה על פיו עושהו עד, וא"כ אף שדן גם על פי חזקה, מ"מ כיון שדן על פיו ג"כ, הרי הרשע ג"כ עד, והרי לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול קי"ל דשיעור אחד לשניהם כאילו כל אחד פעל כל המעשה, וה"נ כאילו הרשע פעל כל הפסק בעדותו, והרי הרשע עד גמור, ודווקא בפסול קורבה שאין האיסור מה שהקרוב נעשה עד, רק האיסור הפסק שנעשה על פי קרוב, וכיון שדבר אחר מעורב בפסק, זה לא נקרא על שם הקרוב לבד, ודומה לשחיטה שלא נחשוב השחיטה מכח הכשר לבד [והפסול הוא אינו פוסל אלא שאינו, מתיר, וכיון שנחשוב שהכשר פעל כולו יוכשר] ה"נ לא נחשוב הפסק מכח הקרוב לבד, וזה שדנין בנפעל הוא הפסק דומה לשחיטה, אבל בפסול רשעות שדנין בפועל אם הרשע פעל הפסק דומה לשבת דחשוב פעל כל המעשה, וה"נ חשוב הרשע פעל כל הפסק בעדותו ועד גמור הוא, ועובר הדיין על אל תשת רשע עד: טז) נשוב לנידון דידן בערכאות שאין לאו בעדות גוים רק שנתמעט מלאחיו על כן שפיר מהני בצירוף החזקה, אך למ"ש לעיל אות יוד משום אל תשת רשע עד [היינו שדנין את העמים הקדמונים לרשעים גם בזמן הזה אין נאמנים כנ"ל] לא יועיל בעדות אשה אף שאומרים אמת, מ"מ יש לומר לפי המבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ז דאותם שסתמן רשעים אינם נפסלים רק מדבריהן, ה"נ בגוים [הקדמונים[ שסתמן רשעים אינם פסולים מחמת רשעות רק מדבריהם וגזלן דרבנן כשר לעדות אשה: טוב) עוד נראה לי ברור דמה ששלחו לו פאסילקע על פסח ובא הפאסילקע בחזרה תיכף ונכתב עליו שזה שנשלח לו הפאסילקע ליב יצחק פעפירקארען הוא מת, זה מסיח לפי תומו גמור, ואף שכתב הרב המגיד שלא הוכשר גוי בכתב, עיקר טעם הה"מ דכל שטרמ לכתוב ודאי הי' כוונתו לאיזה דבר ואין זה לפי תומו, ושוב מצאתי כן בס' מראות הצובאות אבל זה שיודעין טעם הכתיבה לפרש למה שלח הפאסילקע בחזרה, שוב דומה לשאר מסיח לפי תומו, וכיוצא בזה כתב בספר עזרת נשים: סוף דבר עדיות הנ"ל מספיקים להתיר אשה זו וישבו ב"ד של שלשה יחד ויתירוה, ואז תהי' מותרת להנשא לכל די חצבין בלי שום פקפוק: הק' אברהם סימן סו ב"ה פה סאכטשאאב, לרב גדול אחד. שאלה אחד העיד שאמר לו הפריסטאוו שבא אליו פאפיר משעדליץ כי מת שם יהושע בן אלקנה הידוע לו בעיר שעדליץ ונתן לו הבגדים שבאו משם והכירם היטב כי שלו הם ועדות זו נגבה בפני שלשה, וכתוב עוד בגביית עדות במותב תלתא כו' שהעיד עד אחר שבא פאפיר משעוליץ כי נשלת לבית האסורים לקעלטץ ואח"כ בא פאפיר משעדליץ כי מת בעיר קמלמן עתה השאלה מחמת שיש כאן הכחשה בחקירות באיזה מקום מת, ובש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף נ"א אפילו הוכחשו בבדיקות עדותן כשרה, משמע אבל בחקירות עדותן בטילה, והרי המקום מן החקירות: תשובה א) תחילה נבאר דין המבואר בסעיף ט' אחד אומר מת ואחד אומר נהרג תנשא, ומקורו מתשו' הרא"ש שהוכיח ממתני' דיבמות (קי"ז:) [בענין שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים] אחת אומרת מת בעליהן] ואחת אומרת נהרג ר' מאיר אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר"י ור"ש אומרים הואיל זו וזו מודות שאינו קיים ינשאו, וקשה לי טובא דבסוגיא מוכיח דהטעם משום דצרה אינה נאמנת להכחיש, דהא מקשה בגמ' ולפלוג ר"מ דאמר הואיל ומכחישות זא"ז לא ינשאו] ברישא [דזו אומרח מת וזו אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא] ומשני א"ר אלעזר במחלוקת שנוי' ור"י ור"ש הוא, מבואר דשמעינן מר"א ור"ש דצרה אינה נאמנת להכחיש, וכן פירש"י להדיא בטעמא דר"א ור"ש משום דאין צרה נאמנת להכחיש, ולהרא"ש הא אפי' בעדים דעלמא תנשא, ור"י נמי לא פליג על ר"א במה דמוכח מדבריו דאי צרה נאמנת להכחיש גם באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג לא תנשא, ולכאורה הוא פליאה עצומה: ב) ונראה ליישב, דהנה באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג הכחשה הוא דזו שאומרת מת לפי דברי' לא נהרג והוי הכחשה לזו שאומרת נהרג וכן להיפוך, וע"כ בין זו שאומרת מת בין זו שאומרת נהרג הויין ע"א בהכחשה ומהימנינן לזו שאומרת מת שלא נהרג וכן מהמנינין לזו שאומרת נהרג שלא מת, אך קשה דממנ"פ אם זו שאומרת מת אומרת אמת שבאמת מת הרי מותרות לינשא, ואם משקרת במה שאומרת מת הא נפסלה לעדות ואינה מאמנת להכחיש