אבני נזר אבן העזר קיח

שהי' אחד משופטיהם דן מכשפים ורוצחים ומגלי עריות ואמר שלשתן עשיתי בלילה אחת] שאף בעדות אשה לא יהי' נאמן למה דקי"ל הטעם משום דעבידא לאגלויי ובלא עבידא לאגלויי אף שני קרובים שודאי אומרים אמת אין נאמנים (כנ"ל מהא דע"א ביבמה ועידי גירושין] וה"נ בערכאות אף דלא מרעי נפשייהו אין נאמנים בעצם, מה אמרת הא עבידא לאגלויי, הלוא הכסילים לא יחושו ליום מחר ואף הערכאות מעמים הקדמונים], ונהי דלא מרעי נפשייהו זה אינו משום יום מחר, רק שבעצם הואיל ושופטים הם לא מרעי נפשייהו להעיד מה שאינו, אבל משום יום מחר לא יחושו, וא"כ אזיל בהו הטעם דעבידי לאגלויי וכמו הגזלן, ולא נשאר רק הנאמנות בעצם, ובזה שוב חל גזירת הכתוב דלא מהני בע"א משפטי עדות כמו בקרובים, [ואף דערכאות בזמה"ז לא חשידי על עבירות חלילה הלוא מדאורייתא גם בעדות אשה צריכין עדות דווקא אלא שהקילו חכמים קדמונים בעדות אשה להאמין עד אחד ואז הי' משוקעים בעבירות כנ"ל ולא תקנו להאמין שום גוי ואפי' ערכאות, ושוב אף בזמה"ז נשאר בהם הדין תורה שאין נאמנים, וכיוצא בזה כתב החת"ס בענין כגריס של כתמים אף שבזמה"ז אין מאכולת כגרים, מ"מ כיון שכתמים דרבנן ובעת שתקנו הי' מאכולת כגריס לא נגזר על פחות מכגריס עיי"ש]: ט) וכל זה לפמ"ש ליישב הא דגזלן אינו נאמן בעדות אשה שלא יקשה מתוס' כתובות, וישבנו משום דכסילים לא יחושו ליום מחר, אך יש ליישב באופן אחר ולומר דכי היכי דלפי הטעם דדייקא ומינסבא, מ"מ לא שרינן בשביל זה לבדו רק בצירוף נאמנות העד, ה"נ לטעם עביד לאגלויי לא מהני רק בצירוף נאמנות העד בעצם, וגזלן שאין לו נאמנות בעצם משום עביד לאגלויי לחוד אינו נאמן, וראי' לזה דמשום דעביד לאגלויי לחוד אינו נאמן, מדנאמן בעדות אשה להכחיש ולומר לא מת, והא עד שאומר לא מת אין עשוי להתגלות שקרו אם באמת מת, ומהיכי תיתי יהי' נאמן להכחיש, בשלמא לפי הטעם דדייקא כיון שמסלק העד, שוב משום דייקא לחוד לא שרינן כאילו לא הי' שם עד כלל, אך לטעם עביד לאגלויי קשה, ומוכרח שגם לטעם עביד לאגלויי צריך צירוף נאמנות העד בעצם, ועל כן כשיש עד מכחיש ומסלק נאמנות העד בעצם, משום עביד לאגלויי לבד אינו נאמן, וכן משמע בפרק שבועות העדות (ל"ב) הכל מודים בעד אחד בעדות אשה שחייב קרבן שבועה, ואם הנאמנות משום עביד לאגלויי לחוד, הלוא זה אינו תורת עדות שאם הי' מתורת עדות לא הי' מועיל שאפי' משה ואהרן לא מהימני, וכיון שאינו מתורת עדות איך יתחייבו קרבן שבועה הלוא בירושלמי באומר הרי אתה מקובל עלינו כשנים פטור דלא קרינן בי' והוא עד, אלא ודאי טעם עביד לאגלויי לבד לא יועיל בלא צירוף עדותו בעצם, ואף דהעדות לבד ג"כ לא יועיל, הלא כל עד בפני עצמו אינו מועיל, מ"מ חייב קרבן שבועה משום שמועיל בצירוף חבירו, ה"נ בזה שעדותו מועיל בצירוף העבידא לאגלויי, והנה לפי זה אין לנו ראי' כלל שגזלן לא יחוש על מה שעתיד להגלות, ונקטינן כפשוטו דפסול גזלן רק משום שחסר הנאמנות בעצם, והני ערכאות דלא מרעי נפשייהו בעצם, שוב מהני בצירוף העבידא לאגלויי: י) והנה הגאון ר"מ באנעט ז"ל כתב דמדברי רא"ש שכתב בעדות אנוסים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אע"ג דהשתא כשרים דלא משקרי מ"מ פסולים מגזירת הכתוב, וערכאות נמי אע"ג דלא משקרי לא מהימני ופסולים משום אל תשת רשע עד היינו בעמים הקדמונים כנ"ל]. ובתשו' פרשת מרדכי סי' כ"ז דפסולים משום שהם גוים מגזה"כ, והנה היש"ש הגם שחולק מ"מ למעשה לא מלאו לבו לחלוק עליו, והנה היש"ש והט"ז ובתשו' הנ"ל כולם הבינו דהרא"ש בעי בעדות אשה תחלתו וסופו בכשרות, ולדידי אין שום ראי' מהרא"ש, שכתב שם שנהרגו בשעת הגזירות ושעת מלחמה היא, ורא"ש הא פוסק ע"א במלחמה אינו נאמן אלא אם כן אמר קברתיו, ע"כ צריך עדות גמור, שוב ראיתי דשפיר קאמרי דנהי שעדיין לא נשתקעו בין הגוים, מ"מ כבר המירו ואינו עת מלחמה לדידהו, מיהו גם בתחילתו בפסול הסכמת אחרונים להקל בעדות אשה וכן כתב החת"ס שם: יא) והנה יש להעיר מדברי רי"ו, הובא ב"י חו"מ סי' מ"ו, בהי' יודע בעדות עד שלא נעשה גזלן דאחרים אין מעידין על חת"י, דחיישינן שמא הקדים הזמן נסתפק רי"ו אם גם ברשע דלאו חמס חשדינן לי' ג"כ במשקר, והנה הלכה רווחת בעדות אשה דכל פסול בעבירה של תורה פסול, וכ"כ רי"ו עצמו נתיב כ"ג חלק ג' זה לשונו גזלן דאורייתא וכן פסול דאורייתא פסול לעדות אשה עכ"ל, ש"מ דפסולים לאו משום משקר דווקא דהא רשע דלאו חמס את"ל דלא חיישינן למשקר ומ"מ פסול, אך באמת צריך להבין כיון דאינו משקר מ"ש מעבד ושפחה וקרובים דנאמנים:. יב) והנראה לי בזה דהנה בשבת (ק"ל) שנים שעשאו זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין ושיעור אחד לשניהם דחשבינן שכל אחד פעל כל המעשה ואולם כשר ופסול ששחטו יחד בין זה יכול וזה יכול בין זה אינו יכול וזה אינו יכול השחיטה פסולה, ועיין יו"ד סוף סי' ב' ובתב"ש שם, ולא נחשוב הכשר פעל כל המעשה, אולם החילוק ברור, דבשחיטה שנעשה מכח שניהם ואינו נשחט מכח הכשר לבד, ומה חזית דשדית השחיטה בתר הכשר, שדי בתר הפסול, משא"כ בשבת דנין על העושה המלאכה, מה נפקא מינה לאחד בחבירו, דנין לגבי' כאילו עשה כל המלאכה, וכן בחבירו כאילו עשה כל המלאכה, מה שאין כן שחיטה שדנין על הנשחט שכח שניהם מעורב בו: יג) והנה בעדות אשה שנאמן עד אחד מדרבנן, ולא חשוב עקירת דבר מן התורה כמ"ש תוס' יבמות (פ"ח) משום שדומה הדבר הגון להאמין משום דדייקא ומינסבא, ולכאורה קשה שהרי לא יומתו אבות על בנים הוא ל"ת ונמנה במנין המצוות שלא לדון בעדות קרובים, ודיין שדן עפ"י עדות קרובים עובר בלאו זה כמ"ש החינוך ופשוט, ואין נ"מ אף אם הדבר אמת, א"כ כשמתירין עפ"י קרוב נהי דלענין איסור אשת איש לא חשוב עקירת דבר מן התורה כיון שנראה שמת בעלה, אבל מה יועיל שלא יחשב עוקר הלאו דלא יומתו אבות על בנים שדנים עפ"י קרובים, שעל פי חזקה דדייקא לבד לא הי' מתירים כי אם בצירוף עדות הקרוב כנ"ל: יד) וצ"ל דמ"מ כיון שאפילו עדות הקרוב לבד לא הי' מתירין רק בצירוף חזקה דדייקא [או מדעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי שאינו מתורת עדות] וההיתר מכח שניהם דומה לזה וזה גורם דמותר, ואף אם תמצא לומר שאינו דומה ממש, הוה קצת