אבני נזר אבן העזר קיא

הקשו דילמא נכרי, והקשה דא"כ בגיטין יקשה כן, ותירץ הב"ש דבגיטין אמרינן דאין כוונתו להכשיל את ישראל, משא"כ במיתה יש לומר דידע ואמר ואעפי"כ לא מהני כשאינו מסיח לפי תומו, ופירשת דגוי אף שאומר אמת לא מהני, והנה בתשו' נודע בשערים דעת הגאון זצ"ל מלובלין דערכאות נאמנים בעדות אשה כיון דלא משקרי, ואדמו"ר זצ"ל מגור חלק עליו ואמר דבמה שלא מצינו שהכשירו חכמים פסולי תורה אין להוסיף מדעתינו, הרי שכן דעתו דנכרי אפי' אומר אמת לא מהימן: טו) אמנם יש לחלק, דבשלמא בערכאות גזירת הכתוב שלא להאמינם כשמעידים לפנינו, משא"כ הכא שאם נאמר שניחוש שמא משקר שוב אין לחוש שמא נכרי דהא אינו חשוד להכשיל, ומ"מ יש לומר דזה אינו, דמ"מ אין שום ראי' לומר שאינו נכרי דהא ישראל וודאי אינו חשוד להכשיל, וכיון שיוכל להיות שהוא נכרי שוב גזה"כ שלא להאמינם, ואין לומר דאם הוא משקר וודאי אינו נכרי זה שיבוש דאין הנכרי אמיתי יותר מישראל וזה פשוט: טז) אמנם אם נאמר כסברא זו דפסולים לעדות אשה אפי' אומרים אמת לא מהימני נלפע"ד ליישב הקושיא על הריב"ש בלא סברא דנכרי אינו חשוד להכשיל, דהנה באמת צריך להבין הסוגיא למה לא ניחוש שמא ישראל אחר הוא ועינו נתן בה וע"א בגירושין לא מהימן, ואין לומר דהיינו דווקא במעיד לפנינו אבל לחוש שמא אחד עשה בכוונה לא חיישינן, דליתא דהא ריש כל הגט מקשה הש"ס אלא מעתה רישא דקתני הי' שני אנשים ושמותיהם שוים שני הוא דלא מצי מגרש בו ראשון מצי מגרש והא תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שט"ח, ופירש הר"ן ז"ל שמא האחר מסרו לזו שמא עיניו נתן בה, ואפי' לרש"י שלא פירש כן, מ"מ במה דמשני בעידי מסירה ור"א הוא פירש כן כדברי הר"ן, וכן קי"ל בש"ע דבעינן שידעו העדים שהיא אשתו: יז) אשר ע"כ נראה לי בהקדם דברי הירושלמי יבמות שהקשה למה אין האשה נאמנת לומר גרשני בעלי כשם שנאמנת לומר מת ומשני דבגירושין יכולה מכחשתו, והנה תירוץ זה עצמו צריך לומר בע"א, והנה ידוע דברי הרמב"ן דעד מפי עד והראשון מכחיש הראשון נאמן, וראייתו מטיהר את הכתם וכהן תיקן כרי, ולכאורה בכהן אינו מובן שהרי ראה כשתיקן ואינו סומך על הנאמנות של כהן ולמה יהי' הכהן נאמן, ונ"ל דמסתמא כך הי' דרכם שלא לקרות שם בע"פ רק להרים ביד ולהיות מחשב דתרומה נטלית במחשבה וכמו שהמנהג בזמה"ז בהפרשת חלה, נמצא שסומך על נאמנותו של כהן שחישב, וע"כ הכהן נאמן להכחישו, ואף אם הכהן מכחיש לגמרי שלא הורם ביד מה בכך, מ"מ במה שאומר שלא כוון לקרות שם בזה נאמן דבזה הוא סומך רק על נאמנותו, וזה נ"ל ברור בפירוש דברי הרמב"ן ז"ל: יח) מעתה אתי שפיר ההיא דגיטין, דבשלמא בעלמא כשעד או האשה אומרים גירש כשיבוא הבעל ויאמר שלא גירש לא יהי' הבעל נאמן וליכא חומר שהרי הם ראו המעשה ואינם סומכים על נאמנותו של הבעל, משא"כ בההוא דאמר אני פלוני כהן שאנו סומכים עליו שהוא הפלוני, וכיון שכל סמיכתינו עליו ממילא כשיבוא ויאמר שאחר אמר כן בשמו והוא לא אמר כן, דומה לעד מפי עד והראשון מכחיש שלא אמר כן לאותו עד שהראשון נאמן, וה"נ הבעל יהי' נאמן ואיכא תומנו, ודינו כמו בעד מיתה ומילתא דעבידי לגלויי הוי ג"כ שהרי הי' יכולים תיכף כששמעו להתקרב אצלו והי' נתפס בשקרו, וכ"ש לפי מה שהעלה הריב"ש דהוי מסל"ת די"ל דאפי' בלא עבידי לאגלויי מהימן,. מעתה ניחא קושיית הש"ס דלא והקשה שמא נכרי כיון דהוי מסל"ת מהימן כמו בעד מיתה: יט) ואל תתמה במה שהמצאתי דין מחודש דאם יבוא הבעל יהי' נאמן להכחיש, דלפענ"ד כן מוכח בש"ס דמקשה וליחוש דלמא צרה היא, והא בפ"ק אמרינן דנשים שאין נאמנות לומר מת בעלי נאמנות להביא את גיטה ומפרש בש"ס הטעם משום דאם יבוא הבעל ויערער לא משגחינן בי' וצרה אינה חשודה אלא לקלקלה, וא"כ מוכח להדיא דהכא אם יבוא הבעל ויערער משגחינן בי': כ) איברא במה שדמיתי דין זה לדברי הרמב"ן הנ"ל בעד מפי עד לכאורה אינו דומה, דהכא לאו על נאמנותו של בעל סמכינן, דאפי' הי' הבעל מומר לכל התורה, מ"מ היינו אומרים שאחר לא חשוד להכשיל, וכיון שהוא הבעל הרי שמענו מפיו שאמר לגרש את אשתו, וא"כ נאמנותו אינו מעלה ומוריד, דמה נ"מ אם הוא אמיתי אם שקרן, ממנ"פ אם הוא הבעל א"צ יותר, ואם ניחוש שאינו הבעל, אף אם הבעל אמיתי יש חשש שאחר אמר בשמו, וכיון דלאו על נאמנותו סמכינן רק על נאמנות אחרים שאינם חשודים להכשיל והוי כאילו אחרים אומרים שהי' הבעל ואין הבעל נאמן להכחיש: כא) אך י"ל בהקדם דברי הש"ס בפרק החולץ (מ"ז.) ההיא דאתא לקמי' דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואינו נאמן אתה לפסול את בנך, ומקשה הש"ס הא נאמן אדם על בנו, ומשני ה"ק לי' לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, וה"נ אם הבעל פסול בעבירה לא הי' נאמן שהוא הבעל, דהוה אמרינן לדבריך פסול אתה ועל כרחין מה שאנו מאמינים אותו שהוא הבעל משום שהבעל ג"כ יש לו נאמנות, ושוב על נאמנותו של בעל סמכינן, ושוב הבעל נאמן להכחיש: כב) אך אם נאמר דבעד אשה רק כשאומר אמת סגי, א"כ לא שייך לומר לדבריך פסול אתה, דמ"מ מוכח שהוא הבעל שאחר כשר לא הי' אומר שקר שהוא הבעל, ולא דמי לההיא דיבמות (מ"ז.) דהתם לאו משום ראי' שהאב בוודאי אומר אמת רק שהתורה נתנה נאמנות לאב על בנו ולנכרי לא נתנה נאמנות, ועוד דהתם ודאי צריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני, אך אם נאמר דגם ערכאות לא מהני בעדות אשה יהי' מיושב דברי הריב"ש וסוגיית הש"ס על נכון: כג) ועתה בוא נבוא לבאר לפי הצד השני דערכאות מהני בעדות אשה ויקשה קושיות הנ"ל למה לא ניחוש שמא ישראל הוא ועינו נתן בה, גם הקושיא דילמא צרה היא אינו מובן כנ"ל, כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי': כד) והנראה לי בזה דהנה הרי"ף בפרק החולץ, גבי אשתמודע דאחוה דמיתנא הוא דאפי' קרוב נאמן, פירש משום דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אמילתא דממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דקמגלי דהדין הוא גברא פלן, וכיון דאתחזק גבי' דההוא שרי לי' לסהדא למיסמך עלי' ולמסהדי עיי"ש, וה"נ שהוא