אבני נזר אבן העזר קי

דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ואליבא דר' יוסף דלא אמרינן פלגינן דבורא עיי"ש, והרי התם אין פסולו אלא משום שהרגו, וא"כ הרי אמת שנהרג, ומה זה ענין לדר' יוסף שצריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני ואפי' בפסולים שפסלה תורה מחמת חשש משקר כמ"ש התוס' בגיטין (ט':) גבי ערכאות עיי"ש] אלא ודאי דגזלן פסול לעדות אשה אפי' אומר אמת, וא"כ מהיכי תיתי שנוסיף עוד פסול עליהם מטעם משקר, ומסברא אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה וכדברי הרשב"א המובא בב"י סי' קי"ט כנ"ל: ז) איברא דלפענ"ד הא ליתא ועל כורחין פסולים מטעם משקר, דאל"כ התינח בעדות אשה להשיאה דרבנן וחכמים פסלום לחומרא, אבל בסוטה שנסתרה להעיד שנטמאת, אם אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה, ממילא מן התורה נאמנים כמותם, שאין לנו לימוד לפוסלם, והאיך יכולים חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה כיון דמן התורה אסורה לו, וגם האיך משקין אותה ומוחקין את השם בחנם כיון דמה"ת אסורה לו ואין המים בודקין, אלא ודאי פסול דידהו משום משקר אפי' במקום שעבד ושפחה נאמנים, וההיא דיבמות (כ"ה.) אין ראי', דאנן הכי קאמרינן כיון דממנ"פ בין אומר אמת או שקר חשוד לשקר בעדות אשה איך נאמינהו, וא"כ כל רשע דחמס מטעם משקר פסולים לעדות אשה, וצדקו דברי רבינו ז"ל בתשו' הרי"ם בהשמטות כן נלפענ"ד, ועיין בנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר הב' במה שיישב קושיית חכ"צ על הרשב"א ובמהד"ת שהשיגוהו מסוגיא דהרגתיו ובמה שיישב, וכעת אין הספר מהד"ת ת"י: ח) וראיתי בירושלמי דיבמות אהא דהרגתיו ממנ"פ אי קטלי' החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לא קטלי' בחיים הוא, ולשון זה מורה כדבריך דאפי' באמת מת מ"מ אסורה, דאל"כ נהי דאפשר לפרש דלדבריו רשע הוא ואין להאמינו כיון דממנ"פ חשוד הוא, מ"מ לשון הירושלמי במה שכתב ממנ"פ קטלי' החשוד בדבר וכו' משמע דאפי' קטלי' מ"מ אסורה, אולם בלאו הכי דברי הירושלמי תמוהים במ"ש החשוד בדבר, דהא אינו חשוד לאותו דבר, ונראה דהירושלמי ס"ל כרב יוסף בבבלי דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, ע"כ פירש משום דהחשוד בדבר וכו' והיא מימרא דר' מאיר בבכורות (שם) דרב יוסף ס"ל כר"מ, ולר"מ לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, וס"ל דהחשוד בדבר לא דנו ואף לאחרים, ואתי שפיר: ט) ובזה נ"ל ליישב לשונו, דהנה התוס' בבכורות (שם) כתבו אהא דמקשה הש"ס לר"מ דס"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה וס"ל החשוד בדבר לא דנו כו' כהנים שחשודים על הבכור ה"נ דלא דיינא דינא, וכתבו התוס' דלרבא דס"ל אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות דרע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות ניחא, רק לאביי מקשה, והנה כוונתם מבוארת, דרבא אמר בפרק זה בורר (כ"ז.) דאפי' ר"מ מודה דאוכל נבילות להכעיס כשר, מוכח דאף דר"מ אומר דהוי חשוד לכל התורה, מ"מ רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות, אך מה שכתבו דלאביי מקשה שפיר קשה לי, דהא לאביי רק בעדות פסול משום דכתיב אל תשת רשע עד וא"כ מנ"ל שפסול באיסורין, והא לרבנן ע"כ חילוק בין איסורין לעדות, ואפשר דאף ר"מ מחלק בכך, ולכאורה היא תמי' גדולה: י) והנראה לי בזה דהנה קשה בהא דבעי לאוקמי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דר"מ ור' יהודא ולכאורה הא מדר"מ אין שום ראי' לאביי, דר' מאיר לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, אבל לדידן דלא קי"ל כוותי' בהא מנלן לפוסלו לעדות משום אל תשת רשע עד, וא"כ קשה לאביי אף למסקנא דמדר"י הוי תיובתא לאביי ומדר"מ אין שום ראי' לדידן לאביי, וצ"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן בחשוד לדבר אחד, דר"מ יליף איסורין מעדות, וא"כ הוי ראי' שפיר מדר"מ, דאי לאו דהוי ס"ל לר' מאיר דאפי' רשע דלאו חמס פסלה תורה גם באיסורין הי' כשר, ורבנן פליגי עלי' דר"מ ומחלקים בין עדות לאיסורין, (ויש לומר דהיינו טעמא דר"מ דחשוד על הדבר אינו מעידו אף לאחרים דיליף מעדיות, אלא דיקשה על זה ממתני' דפרק עד כמה דהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר כו' החשוד על הדבר כו' הרי דלא תלי זה בזה] ועל כן מקשה הש"ס שפיר, דממילא לאביי דס"ל רע לשמים פסול לעדות לר"מ אף באיסורין פסול, ולפי זה ניחא דברי ירושלמי בהא דקאמר ממנ"פ קטלי' החשוד על הדבר כו' דכיון דאליבא דר"מ קיימינן ואיהו ס"ל דילפינן איסורין מעדות, וכי היכי דבעדות אפי' אומר אמת פסולים ה"ה באיסורין לר"מ, ולדידן אין ראי' מירושלמי: יא) איברא דבמה שכתבתי דלר"מ ילפינן איסורין מעדות לפסול אף שאומר אמת, לא משמע כן מדברי תוס' הנ"ל במה שכתבו דלרבא דאמר רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לק"מ לר"מ קושיית הש"ס, ולכאורה אינו מובן דהא רבא באוכל נבילות לתיאבון מודה, וצ"ל דשאני לענין עדות דרחמנא פסלינהו כדכתיב אל תשת ידך וגו' להיות עד חמס משא"כ באיסורין, ודווקא לאביי יש ללמוד איסורין מעדות, ואידי ואידי פסולייהו משום משקר, משא"כ לרבא דס"ל רע לשמים אינו רע לבריות, וע"כ גזירת מלך היא לפסול אוכל נבילות לתיאבון מנין ללמוד איסורין מהם, ודלא כמ"ש בביאור ירושלמי: יב) והנה מדברי התוס' אלו יש ללמוד היפוך סברת רבינו ירוחם דרשע דלאו חמס אינו חשוד לשקר משא"כ ברשע דחמס, ומדברי תוס' אלו למדנו להיפוך, דאם הי' סברא שלא לחשוד רשע דלאו חמס ולחשוד רשע דחמס, א"כ לא הי' צריכין לומר דגזה"כ לפסול רשע דחמס, ושפיר יכול ללמוד איסורין לר"מ כמו לאביי, ולא הוי מקשים התוס' מידי לרבא דפשיטא דחשדותן של כהנים לתיאבון, להתיר להם הבכור הוא לתיאבון: יג) ועל דברת הטו"ז שאין נכרי חשוד להכשיל את ישראל כבר מלתי אמורה שלולי דבריו היינו יכולים לומר דלא אמרינן סברא זו רק כדי שלא נחדש ספק, שהרי הדבר ברור בכל מקום שהנכרי חשוד לשקר, ומה שכתבת דדווקא כשרואין שהעיד ע"כ שכוון או להתיר או להכשיל וכך יש לומר להתיר כמו להכשיל אינני מבין, דא"כ בשכיחי נכרים לכתוב בכתב ישראל למה ניחוש שמא נכרי הוא הא לא חיישינן שהנכרי יתכוון להתיר ולא להכשיל, ואם חיישינן שמתכוין להתיר רק להכשיל לא חיישינן ממילא אף בידוע שנכרי הוא לא יהי' חשוד לשקר, וזה פשוט להיפוך: יד) ועל דברי הב"ש ס"ק ל"ח שהביא קושיא על הריב"ש שהוכיח דלא בעי קישור דברים מדלא