אבני נזר אבן העזר קח

ועיין ביש"ש. ואף בכה"ג חשוב מראית עין, כמ"ש הר"ן פ"ק דביצה אף שהמון טועים בדין, אלא שיש מפרשים דבכה"ג בצינעא שרי, והר"ן אינו מחלק בכך יע"ש בהולכת סולם, לזאת אין דעתי להימנות להתיר, ואתם ישישים כחכמתכם תעשו: כד) ואם אמנם שרו"מ אץ עלי במכתבו להשיב בבי דואר המוקדם אפלפל מעט בקונטרסו, מה שהעיר מש"ס דמנחות (ס"ח:) משום מצוה ניקום ונגזור מוכח דבעשה לא גזרו, כבר נתבאר בפנים שהוא היפוך דברי התוס' שם (ה') ובתשו' שאגת ארי' החדשות חולק על התוס' לגמרי דאינו עשה כלל, דלא תאכלו עד הביאכם לאו הוא שלא לאכול קודם שיביא, והוא מפרש משום דגזירה רחוקה הוא לא גזור כיון דקליש, ואין ענין לכאן: כה) ואשר יישב מעלתו קושיית החוס' שם דמצינו גבי ביצה שנולדה ביו"ט דרבנן גזרו שמא יבנה בהמ"ק, ורו"מ יישב דאיסור יו"ט דרבנן מ"מ חשוב ל"ת כדאשכחן בשופר אין מפקחין כו' ובגמ' שם משום דהוי עשה ול"ת, ולדעתי אין באיסור מוקצה סרך ל"ת, דאינו משום מלאכה אלא דאסמכוהו אעשה דוהכינו את אשר יביאו: כו) וראי' לזה דבתוס' ביצה (ח'.) בשם הירושלמי דמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט כיון שכבר שחט שלא לעקור מצוות כיסוי, וקשה איך יהי' חמור מצוות כסוי שהוא רק חובת הדם משופר שהוא חובת הגוף ואינו דוחה טלטול אבנים איסור מוקצה, אך ברורן של דברים דענין מוקצה נחלק לשנים, הא', טלטול מוקצה שהוא משום לתא דהוצאה כדאיתא בשבת (קכ"ד:) ובביצה (י"ב:) ברש"י שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל אוכלים וכלים משום שאין גוזרין על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והיינו שאבנים וכיוצא בה שאין צורך ליו"ט גזרו על טלטולו אטו הוצאתו, וחלק הב' דברים שראוים לבו ביום אלא שנאסרו משום שלא הוכנו מאתמול ואסור מקרא דוהכינו וכמו שפירש"י ביצה (כ"ו:) וז"ל ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו, ומ"מ אינו אלא מדרבנן והוא אסמכתא, דפשטא דקרא על המלאכות, ובכלל זה כל צורכי היום, כדמוכח בפסחים (מ"ז:) לרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא מוהכינו, הרי דאפי' עצים דלאו אוכלין אסור, ולדידן הוא מדרבנן, וזהו איסור אכילתו ותשמישו, אבל טלטולו לא נאסר מקרא דוהכינו, אלא דכיון שאינו ראוי ליומו מקרא דוהכינו, שוב דינו כמו אבנים דאסור משום לתא דהוצאה, וע"כ אף שטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט כמ"ש התוס' ביצה (ח') מ"מ להשתמש אסור כדמוכח מפלוגתא דב"ש וב"ה בנטילת העלי לקצב עליו בשר, וכ"כ המג"א, והטעם דטלטול לא נאסר אלא משום הוצאה והוצאה גופה מותר לצורך אוכל נפש ביו"ט, אבל להשתמש במוקצה דאסור מקרא דוהכינו דאינו לתא דמלאכה ולא הותר לצורך אוכל נפש ע"כ אסור: כז) מעתה דברי התוס' מיושבים דאפר שהיסק ביו"ט דנולד לא נאסר טלטולו אלא משום דלא חזי למידי משום איסור נולד דנפקא לי' מקרא דוהכינו, אבל זה חזי לכיסוי דם, וא"ת דאפר לכסוי ג"כ הכנה בעי דלאו דווקא אוכלין בעי הכנה, דהא אפי' עצי מוקצה אסורין מקרא דוהכינו. וע"כ כפירש"י שם (ד') דוהכינו שמזמן כל צורכי היום ומצוות היום חשוב צורך היום, שהרי אמרינן מתוך שהותרה כו' במצוה שצריך לעשותה בו ביום, והרי מ"מ בעינן שיהי' צורך היום רק אפי' שלא לצורך אוכל נפש, הרי דמצוה נקרא צורך היום וא"כ הכנה בעי, לא קשיא דאיסור זה דוהכינו אינו סרך מלאכה ורק עשה מדרבנן ועשה דאורייתא דוחה אותה, דעשה חמור דוחה עשה הקל, וכיון שנדחה האיסור מוקצה דוהכינו, שוב אינו איסור כלל משום הוצאה כנ"ל וליכא ל"ח: כח) ובזה מיושב קושיית המג"א סי' תקפ"ו ס"ק כ"ה בעשה עכו"ם שופר מותר לצאת בו, והקשה המג"א דנולד גמור הוא ולא עדיף מאילו מונחים עליו אבנים שאסור לטלטלן, ולהנ"ל לק"מ דאבנים לא חזיין למידי, ונאסר טלטולן משום הוצאה דמלאכה והוי עשה ול"ת, אבל שופר זה תקיעתו מותר דעשה דתקיעה דוחה עשה הקל דוהכינו, וממילא אין איסור כלל בטלטול דלא גזרו טלטול משום הוצאה אלא במה דלא חזי בו ביום וזה חזי לתקיעת מצוה, והוא ממש דברי התוס' בשם הירושלמי דמותר לטלטל אפר שהוסק ביו"ט לצורך כיסוי, וכ"ש לצורך תקיעה דמצוה דגופי' עדיף: כט) מיהו יש לקיים דברי מעכ"ת דכי היכי דלרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא אזהרתי' משום לא תעשה כל מלאכה דהכנה שעושה ביו"ט מלאכה, ה"ה לדידן מדרבנן אסור משום מלאכה ג"כ ולא חשוב צורך אוכל נפש כיון דאסור, ואין להקשות דמ"מ יחשב צורך קצת כמו המבשל גיד, ביצה (י"ב:) בד"ה הכא דכיון שרוצה לאוכלו היינו צורך יו"ט, די"ל דכיון דאיסורו משום יו"ט גרע, וכה"ג בעירובין (ע"ח:) מחלק בין אשירה שדבר אחר גרם לאסור בין אילן ששבת גרם לו לאסור, ומ"מ ניחא דברי התוס' דביצה דמצוות שופר דוחה לעשה דוהכינו ואין איסור שוב אין איסור מלאכה כיון דהוי לצורך ומותר משום מתוך, אך יש לפקפק דמלאכה דהכנה לא הותרה לצורך אוכל נפש רק אם נאמר דכל אפיי' ובישול חשוב הכנה. ועי' בתוס' עירובין (ל"ח.) ואפשר דמלאכת הכנה הוא לרבה בכלל אפי' דליכא מלאכות רק ארבעים חסר אחת, אך יותר מסתבר דלדידן אין הכנה בכלל מלאכה כלל: ל) מה שכתב לדעת הנוב"י ז"ל דאיסור אשת חמיו משום מראית עין דאשת אביו שיאמרו שחמיו הי' אביו ורבנן שבנם נקראו על שמם לא יטעו בזה, הלא חתנו נקרא ג"כ על שמו שהוא חתן האדם גדול ויאמרו שהוא בנו, ולדינא כתבנו בפנים שלפענ"ד אין דברי הנוב"י ז"ל מחוורים בזה: לא) מ"ש בסוף דבריו שישא במקום שאין מכירין ואח"כ יהי' דיעבד, לא נ"ל כלל כי אפי' לא הי' איסור רק במכירין, מ"מ לישא במקום שאין מכירין ולדור אח"כ במקום שמכירין וודאי אסור לגרום שיהי' אח"כ דיעבד, ודומה למכוון מלאכתו במועד שיהי' אח"כ דיעבד, וכה"ג אמרינן בשבת (קמ"ג.) וכי מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה, ובמים שאין להם סוף נמי תתקדש ותכנס לחופה דאין איסור ממנ"פ אם מת בעלה, ואם לא מת אין קידושין וחופה תופסין בה וביבמות (נ"ח) קרי לה האיש מנוקה מעון כיון שלא נבעלה, אלא ודאי אסור לגרום לכתחילה לעשות דיעבד: ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם.