אבני נזר אבן העזר קו

וקורא אותה מבנות המלך עבור שנתגדלה בביתו, וכן יסברו הטועים שגם אשת חמיו קורא הכתוב אם אשתו אעפ"י שאינה בתה ממש, ואם תתיר זו יבואו להתיר גם זו, ונראה שזה טעם הירושלמי שאמר אשת חמיו לא ישא מפני מראית העין, וא"ת תורה האיך נשא דוד רצפה בת אי' עד כאן, ומהיכי תיסק אדעתין שהוא מה"ת שהוצרך להביא ראי' מרצפה בת אי', אלא ודאי מטעם שכתבתי, ונראה דמה שהזכיר הירושלמי מראית העין פירוש אם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו, ואין הפירוש שיסברו שהיא חמותו, כי אפי' יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שאשתו בת שלשים שנה ואשת חמיו אינה כי אם בת י"ב אעפי"כ אסורה, ואין זה כחורגה הגדילה בין האחין דהתם לא אסר אלא הגדילה ואף הגדילה אם יש הכירא כגון שאשתו היא גדולה בשנים מאם האחין שריא, דהתם לא אלא משום שיסברו שזה אחותם ולזה מסיק התם דלא חיישינן, והתם אין שייך לומר שיסברו שבת אשתו קורא הכתוב בתו, ואם תתיר חורגה יבואו להתיר גם אחותו, דכתיב קרא אחריני בת אשת אביך מולדת אביך ועוד האריך עיי"ש: ט) והנה לפי דבריו פשיטא דדין אשת חמיו לאחר מיתה כמו כל שניות דבי ר' חייא לאחר מיתה, וכי היכי דהתם אסר לאחר מיתה ואינו דומה לגר משום דיש חשש באשה זו וכנ"ל דברי הנוב"י, ה"נ יש חשש שאם נתיר לו אשת חמיו יתיר גם אמה שהיא חמותו, וכל התירו של הנוב"י הוא משום דאין חשש שמתוך שמתירין לו אשת חמיו יתיר גם חמותו, רק שהעולם יטעו שהיא חמותו ויתירו חמותו דעלמא, אבל לפי טעמו של מהר"ח שדין אשת חמיו כדין כל שני' אין היתר כלל, ופשוט: י) הן אמת שמהר"ח יחיד בדבר, והרא"ש כתב בפירוש להיפוך, דהחילוק שבין אשת חמיו לחורגין משום דהאי אית לי' קלא ואשת חמיו לית לי' קלא, ולדברי מהר"ח אפי' אית לי' קלא וידוע שאינה חמותו אסורה, וע"כ כתב טעם אחר לחלק בינו לחורגין כנ"ל, גם מדברי בה"ג שאסר אשת חתנו ולמדו מדברי הירושלמי באשת חמיו, ולדבריו אין ענין זה לזה, [הן אמת שבמהרי"ל סי' פ"א ס"ל ג"כ דאין הטעם אחד] גם לישנא דמראית עין קשה מאד לפי דבריו, דלשיטתו הוא גזירה ככל גזירות חכמים, ע"כ נראה לסמוך בזה על הרא"ש שהוא מרי' דתלמודא טפי ממהר"ח או"ז, ומהר"ח אינו בתרא נגדו שהי' בזמנו של הרשב"א: יא) איברא דגוף הדמיון של הנוב"י מגר קשה בעיני מאד, דהנה צריכין להבין דברי הגמ' לאחר מיתה דקליש איסורא לא גזרי, ופירשו רוב ראשונים דלאחר מיתה אינו בשריפה אלא בארור שוכב עם חותנתו ע"כ לא גזרו, והרי בריש האשה שהלך מקשה הש"ס מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [ואף שהצל"ח פ"ק דפסחים כתב דהיינו דווקא לאו אבל עשה לא, וחילי' דידי' מדברי הש"ס מנחות (ס"ח:) משום מצוה ליקום וליגזור, במחכת"ה לא עיין בתוס' מנחות (ה') שהקשו בזה הלא באיסור הכנה דרבנן גזרינן שמא יבנה בהמ"ק, לפיכך נראה דאפי' עשה ליכא אלא מצוה מה"ת] אך התירוץ לזה מתורתו של מהרי"ק למדנו, שכתב דהא דאמר בש"ס מה לי איסור כרת כו' היינו דווקא במקום שבאו לאסור מחשש איסור בזה הדבר עצמו, אבל במקום שגזרו שיבא מתוך זה לידי איסור אחר באיסור כרת עשו הרחקה יותר עכ"ד, והמל"מ הביא דבריו וקלסי', וא"כ בגר שהאיסור משום דלא ליתי לאחלופי באיסור אחר לא החמירו כל כך: יב) וכל זה בגר אבל באשת חמיו שאסרו משום מראית העין שיחשדהו שנושא חמותו ועושה עכשיו איסור, לא זו שבאיסור דאורייתא שאינו כרת חיישינן, אלא אפי' באיסור דרבנן חיישינן למראית העין, כדמוכח ריש פרק במה אשה דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והוא איסור ממכר דרבנן, וכן בקבלנות דשדה שאסור משום מראית העין שיחשדהו שכיר יום הוא והוא רק איסור אמירה לנכרי שבות, ועי' ש"ך יור"ד סי' פ"א בבשר עוף עם חלב שקדים שהוכיח בראיות דאיסור מראית עין אפי' בדרבנן, והביא הא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, וכתב שכן מוכח בדוכחי טובא, ואף דגזירה לא עבדינן לדרבנן לבד במיעוט מקומות, היינו בדבר שעצמו אין בו איסור אלא שנאסר שמתוך זה יבא לדבר אחר שאסור מדרבנן לא גזרינן, אבל במה שיחשדו אותו שבזה הדבר עצמו יש חשש איסור אפי' בדרבנן אסור, והוא כעין חילוק מהרי"ק הנ"ל, וא"כ אין שום דמיון לגר: יג) וראיתי בתת"ס שהביא ראי' דאשת חמיו לאחר מיחה מותר, מהירושלמי שהוכיח מרצפה בת אי', ולמה לא הוכיח טפי מקרא דואתנה נשי אדונך וגו' דמוכח אשתו, ולמה לו להוכיח מרצפה פילגש, אלא דמקרא דויקח המלך את שני בני רצפה בת אי' אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו' משמע שרצפה היתה ג"כ אשתו, שבא הכתוב לספר בשבחו של דוד שלקח בני מיכל אשתו, ומדכתיב בני רצפה משמע שגם רצפה נסיב, ואף היא בכלל נשי אדוניך, דאל"כ הי' להכתוב לכתוב ופילגשו, ומדרצפה בחיי אשתו מיכל נסיב, כמו כן שאר נשים בחיי מיכל דכללם קרא בחדא, וא"כ מוכח דלאחר מיתה אין איסור מדלא הוכיח מקרא דואתנה את נשי אדוניך, משום דיכול לומר לאחר מיתת מיכל לקחם: יד) והנה לכאורה קשה דאף אם נימא דאשת חמיו לאחר מיתה מותרת, הוא לפי האמת דאינו תורה, אבל לא למה דס"ד דתורה, וצ"ל דאזיל לשיטתו דאף אם תורה אינו מדאורייתא רק איסור גמור דרבנן לא משום מראית העין, וע"כ י"ל דלאחר מיתת אשתו מותר אף כי הנוב"י לא התיר בשניות, י"ל דזה קיל משאר שניות: טו) ואמנם לפמ"ש שאסור מראית עין גרע ובזה ודאי אסור אפי' בדרבנן כ"ש בלאחר מיתה דאורייתא רק שאין כרת, א"כ אין ראי' מירושלמי, דבאמת אם היינו אומרים דהוא משום גזירה לא מראית העין הי' אפשר להקל לאחר מיתת אשתו, משא"כ כשהוא משום מראית העין להיפוך מסברת הנוב"י, ובאמת גם בשניות אסור לאחר מיתה, האומנם כי ראיית הנוב"י לזה דאל"כ לישני הש"ס דע"כ למעלה חשוב ארבע משום אשתו צריכה להיות בחיים, אבל למטה דאפי' לאחר מיחה בשריפה ע"כ חשוב ג' אינו מובן לי כלל, דכ"ש בת אשתו דפשיטא א"צ להיות בחיים, א"כ ג' או ב' ליכא רק אחת השני' הנאסרת, אך יותר ראי' לזה מהא דקי"ל גזרו שניות בחליצה, סוף דבר בין להרא"ש בין למהר"ח או"ז אין להקל משום דמתה אשתו: טז) והנה בעיקר דין אשת חמיו אשר פשט הגמ' דידן להתיר, והתוס' כתבו שבדורות אחרונים