אבני נזר אבן העזר קה

מבה"ג שדימה אשת חתנו לאשת חמיו והב"י כתב שטעמו שיסברו שהיא בתו וזה דוחק, אך אם הטעם אשת חמיו משום שיסברו על חמיו שהוא אביו ממילא יסברו על חתנו שהוא בנו, ויש באשתו מראית עין דכלתו, ועוד דגם דין זה דחמותו לאחר מיתה אינה בשריפה אינו ברור, ויש פוסקים כר' ישמעאל דבשריפה, ע"כ אין בידו להקל באשת חמיו עד שיעמיק העיון יותר, עכ"ד הנוב"י: ב) ונחזי אנן, הנה טעם שני שכתב משום דיש פוסקים כר' ישמעאל אין נראה לחוש בדרבנן עד פסק הלכה בש"ע יו"ד בלי חולק בגר מתה בתה מותר באמה, בפרט בנ"ד שאיסור אשת חמיו גופי' אינו מוסכם ובספרד נושאין, ובוודאי עיקר חששו של הנוב"י דאשת חמיו יש בו לתא דאשת אביו, והנה נראה להביא ראי' לדבריו מירושלמי דלמד דאשת חמיו אינו מה"ת מדוד שנשא רצפה בת אי', וקשה הרי מפורש בשמואל ב' בעובדא דאבנר ומפיבושת דרצפה פלגש שאול היתה, ודעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן פילגש בלא קידושין, וא"כ מה זה דאינה תורה, הן אמת דלפי הטעם דמראית העין יש לאסור פילגש חמיו כמו אשת חמיו דהחשש כיון שע"כ אחת מנשי חמיו הוא חמותו יסברו שאשת חמיו זו היא החמותו, וזה החשש באשת חתנו שיסברו שהיא בתו, כיון שע"כ אחת מנשותיו היא בתו יסברו שהיא הבתו, וא"כ פילגש חמיו נמי יסברו שאשתו בת פילגשו, וכך תוכל להיות פילגש חמיו חמותו כמו אשת חמיו, אך למה דס"ד שתורה היא, הרי פילגשו איננה קרובתו כלל, אך לדעת הנוב"י דהחשש באשת חמיו משום לתא דאשת אביו, ממילא למה דס"ד תורה היא דחשובה כמו אשת אביו ניחא, דע"כ ראיית הירושלמי לר' יהודה בסנהדרין (י"ח) דמלך נושא אלמנותו של מלך, ומביא ראי' מקרא דואתנה את נשי אדוניך בחיקך, אבל רבנן הא פליגו דאלמנתו של מלך לכל אסורה וקרא דנשי אדוניך על מירב ומיכל קאי, רק הירושלמי הוכיח כיון דלר' יהודה ע"כ אינה תורה, מדר' יהודה נשמע לרבנן דבהא לא פליגו, וכיון דראיית הירושלמי מר' יהודה ולר"י שפיר הביא ראי' מפילגש, שהרי ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו, וכל זה אם איסור אשת חמיו משום איסור אשת אביו, נמצא מירושלמי יש סיוע לדברי הנוב"י: ג) אך יש לדחות, דהנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם דפילגש בלא קידושין, מההדו. דאחיתופל התיר ג"ע שאמר לאבשלום בוא אל פילגשי ביך, וניחא לי' דמ"מ הוא אביזרייהו דג"ע, ולי נראה להטעים הדברים, שהרי דעת הרמב"ם דפילגש אסורה להדיוט, ובהלכות איסורי ביאה דהבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לא תהי' קדשה, ונראה שההיתר במלך הוא משום דדווקא בהדיוט כיון שבידה להיות למחר אצל איש אחר הו"ל קדשה, אבל המלך כיון שנאסרה לכל אדם אין זו קדשה, וע"כ כתב הרמב"ם בהלכות מלכים וז"ל וביוד בלבד קונה אותה, הרי דאף שבלא קידושין, מ"מ הוא כעין קנין כיון שאסורה לכל אדם, וע"כ שפיר הו"ל אביזרייהו דג"ע דפילגשו של מלך הוא כעין אשתו והיא כמו אשת אביו, וה"נ אם תאמר דאשת חמיו מה"ת כמו חמותו, הרי פילגש חמיו אביזרייהו דחמותו: ד) ואין להקשות כיון דלדוד מותרת שהוא ג"כ מלך, הרי לגבי דוד אינה אשתו של שאול, שכבר נמשח למלך קודם שנשא מיכל, ומעולם לא היתה אשת חמיו. דבשעה שנעשה חמיו כבר הי' מלך, ומעולם לא היתה רצפה חמותו לגבי דוד, ודומה להא דאמרינן ריש פרק המגרש בקידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם הו"ל אשת שני מתים, ולא אמרינן דלא דפסי בה קידושין של שמעון דהוה אשת אחיו, אלא משום דלגבי שמעון לא חיילו קידושין לא חשובה אשת אחיו, ה"נ כיון דלגבי דוד לא חשובה אשתו של שאול לא הוה כמו חמותו, דיש לומר דבחיי שאול היתה אסורה לדוד שעדיין לא יצא טבעו של דוד בעולם והי' אסור בפילגשו של שאול ועוד דבההיא דהמגרש גופי' כתב הרשב"א בקידשה ראובן חוץ משמעון נהי דחיוב כרת ליכא גבי שמעון מ"מ אסורה אליו, דמ"מ קידשה ראובן לגבי העולם, ה"נ חשובה לגבי דוד כאשת חמיו כיון שהיתה כאשתו של שאול כנגד העולם: ה) הן אמת דלפירוש החת"ס ליישב דברי מהרי"ל דאף למה דס"ד דירושלמי דאשת חמיו תורה, אין הפירוש מדאורייתא אלא כעין שניות, א"כ מנ"ל לאסור שניות בפילגש, ואפשר למה דקי"ל גזרו שניות בחליצה אף דאינה רק דרבנן, ה"ה דגזר בפילגש, או למה שהעלה החת"ס בסוף תשובתו דראיית הירושלמי מאשת חמיו, רק שהביא מרצפה להוכיח דהיתה אשתו מיכל קיימת יעיי"ש, העולה מזה דאין ראי' לפירוש הנוב"י דאשת חמיו משום לתא דאשת אביו: ו) והנה ב"י וביש"ש ובמהרי"ל סי' פ"א מפורש שהוא משום לתא דחמותו, דמשום שהוא חתן בעלה נראה כחתנה, וכן נראה מדברי הרא"ש שהוצרך לחלק בין אשת חמיו לחורגין, משמע דס"ל דחד טעמא נינהו כשם שחתן בעלה נראה כחתנה כמו כן בת אשתו של אביו נראית כבת אביו כאחותו, אלא אי אמרת דטעם אשת חמיו דחמיו נראה כאביו, א"כ אין ענין לשני חורגין ומה ענין זה לזה: ז) ועוד ראי' לזה, דלפי טעמו של הנוב"י דחמיו נראה כאביו, א"כ אשת אחי אשתו תהי' אסורה לו דחמיו וחמותו הם חמיו וחמותו של זאת ונראין כאביהם ואמם של זאת ונראית כאחות אשתו, ושם ביבמות מפורש שמותרת עיי"ש, אשת בן חמותו ובן חמיו מותרת, ולא נזכר בשום פוסק לאסור בזה משום מראית העין, וא"ת דהא דהירושלמי דרבנן והבו דלא לוסיף עלה, הרי הבה"ג למד מזה לאסור אשת חתנו, ולמה לא אסר גם את זאת, אלא ודאי אין דברי הנוב"י בזה מחוורין, אלא כדעת הב"י ומהרש"ל ומהרי"ל דמשום מראית העין דחמותו נאסרה, וא"כ שוב חזר לדמות לגר שמתה בתה מותר באמה: ח) איברא דחדשות אני מגיד, דבתשו' מהר"ח או"ז סי' קפ"ב נשאל באשת חמיו שנשאת ונתעברה ממנו, והשיב ז"ל דתצא כיון שהירושלמי אוסרה היא שני' גמורה, ואפי' אם יש היכר שאינה חמותה כאשר כתבו בכתבם, מה בכך והלא אם אמו שני' ואין לה הפסק אע"ג דאיכא הכירא טובא בין אמו לאם אם אם אם אמו אלא דלא נאסרה משום דהרואה יסבור שהיא אמו, אלא שאם תתיר אם אמו יתיר גם אמו, ה"נ אע"ג דכתיב בהדיא אשר יקח את אשה ואת אמה יסברו שגם אשת חמיו שאינה אמה הכתוב קראה אם משום שהיא בת בעלה, כעין שמצינו בענה שהכתוב מונהו עם בני שעיר, והוא בן צבעון משום שהי' בן אשתו, ובתמר כתיב כי כן תלבשנה בנות המלך, ואמרו רז"ל שלא היתה בת דוד ומקודם היתה אמה מעוברת מגוי