אבני נזר אבן העזר י

להתיר בזהמ"ז גם הביא רש"ל פרק יוד דיבמות דהחרם ה' בלי זמן רק שרבינו גרשון ז"ל הבין שטעמים שלו לא שייכי רק עד אלף הששי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם: ב) ולפענ"ד להביא ראי' דספק דברי קבלה להקל, דמפורש פרק הערל דתרומת פירות דרבנן הולכין בספיקו לקולא עיי"ש בפלוגתא דר"י ור"ל באנדרוגינוס ותרומת פירות הלוא נזכר הגזירה בדברי הימים ב' ל"א ה' ועיין נדרים (נ"ה.) האומנם כי יש לומר יען מוזכר שם שחזקי' תקנה לא חשוב ד"ק ודווקא ד' צומות דכתיב בקרא כה אמר ה' צום הרביעי וגו' וכן מגילה ברוה"ק נאמרה אבל זו תקנה היא, ומה בכך שמוזכרה בקבלה הלא תפלה אבות תקנום ילפינן לה מקראי דאורייתא מ"מ לא חשוב ד"ת וספק התפלל ס"ל לשמואל אינו חוזר ומתפלל ור"י לא פליג אלא משום הלואי יתפלל כל היום, מיהו שלהי מכות (כ"ג.) ג' דברים הסכימו ב"ד של מעלה עמהם אלו הם מקרא מגילה כו' והבאת מעשר, מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו קימו למעלה מה שקיבלו למטה והיינו קרא דמייתי במגילה דברוה"ק נאמרה] הבאת מעשר דכתיב ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, ובתוס' שם הבאת מעשר פירוש אחר שיפרשו מכל פירות אילן כמו שתיקן חזקי', וא"כ חזינן דאף שהיא דברי קבלה כמו מקרא מגילה, מ"מ ספיקו להקל, ולפירוש תוס' הזה היא ראי' שאין עלי' תשובה: ד) אך לפי שתוס' לא כתבו זה בהחלט אביא עוד ראי' מפסחים (נ"ד:) דס"ל לשמואל בין השמשות של תשעה באב מותר, ואף דט"ב דברי קבלה, ואף ר"י לא פליג אלא משום דס"ל גם תענית ציבור בין השמשות אסור, ותשעה באב דינו כתענית ציבור והכי קי"ל, והא תענית ציבור אינו דברי קבלה רק גזירת ב"ד לבד, וא"כ ביסוד זה דדברי קבלה אזלינן בספיקו להקל לא פליג ר"י על שמואל, ועוד מפורש שם בספק מתי נקבע החודש כגון המהלך במדבר אינו מתענה רק יום אחד ואי כד"ת דמי הוי מחוייב להתענות שני ימים: ה) האומנם כי גם זה יש לדחות ולומר כיון דבזמה"ז מעיקר דברי קבלה רצו מתענין, וכיון דברצו תליא מילתא לא חמור כדברי קבלה, כמ"ש ב"י סי' תקנ"ד בשם ר"ת לענין צום גדלי'. ואף דתשעה באב לאו ברצו תליא מילתא זה אינו מוזכר בקבלה רק מדברי חכמים, ועיין רשב"א מגילה (ה':) וזה לשונו רצו אין מתענין ואפי' ט"ב דהא בכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות היתה, הט"ז סי' תקנ"ד ס"ק ד' כתב יולדת לאחר ז' מחוייבת להתענות בט"ב לדעת ר"ת דחשוב דברי קבלה ואעפ"כ ספיקו מותר, מבואר דברי קבלה ספיקו לקולא: ו) והטעם י"ל משום דאפי' מה שעיקרו הלכה למשה מסיני משמע בתוספתא מקואות (שבר"ש פ"ו הלכה ז'] דלעולא, ועוד דאפי' בדאורייתא פסק הפר"ח סי' ק"י כדעת הרמב"ם וסייעתו ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק חכמים החמירו, ובדברי קבלה י"ל לא החמירו, ודווקא לענין יולדת לאחר ז' דביוהכ"פ מה"ת מחוייבת להתענות אמר ר"ת דברי קבלה כד"ת, אבל בספק דאף בשל תורה ממש אינו רק מדרבנן לא תקנו בדברי קבלה, דברי קבלה כדברי תורה בכ"ף הדמיון מ"מ אינו ד"ת ממש, דוגמת זה כל האוכל בט"ב כאילו אכל ביוהכ"פ, מ"מ יוהכ"פ ענוש כרת ומלקות ולא כן ט"ב, רק לענין יולדת שאין סכנה רק בדרבנן הקילו, וכיון דדברי קבלה כד"ת וחמורים מדרבנן הא לא מצינו שהקילו בו, ובודאי להלכה לפסוק בספק להקל גם בד"ק, מאחר שמצינו מפורש ברמב"ן וריטב"א ור"ן במגילה להקל בספק, וכן מוכח לחד תירוץ בתוס' שלהי מכות, וכן מוכח לדעת הט"ז דתשעה באב חשוב דברי קבלה ואעפ"כ ספיקו להקל, ולא מצינו מי שמחמיר בספק בודאי קי"ל להקל: ז אך מ"ש הנוב"י דחרם אינו רק דברי קבלה וראייתו ממ"ש רמב"ן מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק ופירשו לנו, תמיהני דלשון ופירשו ולא וחידשו מורה שד"ת אלא שהקבלה פירשה, והיינו כיון שמצינו שהרגו אנשי יבש גלעד ורצו להמית את יהונתן מוכח שחרם שנעשה במעמד כל ישראל חייבין עליו מיתה, וזה או מהלכה למשה מסיני או מקרא דכל חרם, יש לנו להסתפק בחרם דעלמא אם אין בו איסור כלל כיון שאינו ברוב ישראל, או שגם זה יש בו איסור תורה רק חומר מיתה הוא רק ברוב ישראל, ובאה קבלה ופירשה שאיסור יש בכל חרם ובודאי קי"ל חרם ד"ת: ח) אך בזמה"ז הלוא כתב הב"י בתשובה ובד"מ סי' א' דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי, ואף שהחכ"צ כתב דלדידן אין להתיר מחמת שכלה זמן החרם, היינו להתיר לגמרי דעכ"פ מנהג יש, אך היש"ש יבמות פ"ו כתב דר"ג החרים בלא זמן רק שראה שטעמים שלו אינם רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, והנה דברים אלו מבואר הדוחק שיש בהם, ונראה ליתן טעם בדבר שלא תיקן רק לזמן עפימ"ש רמב"ם פ"ג מהלכות ממרים הלכה ט' בענין גזירות שגזרו חכמים ואין בהם משום לא תוסיפו, דזה אינו אלא אם הי' אומרים שהוא מן התורה והי' קובעים הדבר לעולם עיי"ש, ע"כ כיון שחרם הוא מה"ת אם הי' קובעים הדבר לעולם בחרם הי' זה הוספה על התורה שקבלוה ג"כ באלה ובשבועה, ע"כ גזר רק לזמן, ולדעת מהרש"ל צ"ל דמשום הא גופי' שנתנו רשות למאה רבנים להתירו שוב אינו דומה לתורה שאין יכולים להתירם כלל, וכמו שלזמן לא הוי הוספה שאין דומה לתורה שהוא לעולם, כמו כן משום שיכולין להתירו אינו דומה לתורה: ט) אך יש לפקפק שהרי אין רשות למאה רבנים להתיר רק אם יש טעם הגון כגון בנשתטית וכדומה, וא"כ מה שאסור לישא שתי נשים בלא טעם דומה לתורה, אך הנה לשון התקנה הובא במהרש"ל שם שאין להתיר שתי נשים אלא מאה רבנים משלש ארצות, ואעפ"כ לא יתירו עד שיראו טעם טוב בדבר, ויש לפרש שבדיעבד אם התירו בלא טעם הגון לא מהני, ויש לפרש שבדיעבד לעולם מותר כענין אתם אפילו מזידין רק לכתחילה לא יתירו, והנה אם נפרש שבדיעבד מותר אפי' בלא טעם ניחא שאינו דומה לאיסור תורה שאינו מועיל בו שום היתר, אך אם נפרש שאינו מותר בלא טעם א"כ שפיר הוי הוספה, ואף שבטעם נתרין הלוא גם איסורי תורה נתרין לפעמים משום טעם כגון עשה דוחה ל"ת וכבוד הבריות דוחה בשוא"ת וכהנה רבות, נהי' מוכרח לומר שלא תיקן רק לזמן: י) מעתה לענין הספק אם זו נחשבת שוטה ונתיר חדר"ג אין לחושבו ספק תורה ממנ"פ