אבני נזר חושן משפט צז

חשיב מחיצה, וה"נ הסיד לא חשיב בית שיבטל בית של עור, וזה פשוט, אך יש לעיין משום חציצה שהסיד יחצוץ בין הפרשיות להבית: והנה רו"מ מייתי בשם תשו' גבעת פנחס דכל שביטלו עולמית אין שום חשש על החציצה, ועובדא דידי' הוה בקלף שהי' טחין בבלייא ווייס עם דבק, וע"ז הי' כתובים האותיות של ס"ת והשיב כנ"ל, וכאשר בינותי אל ראיותיו לא מצאתי אף אחת שיהי' בה סמיכה, א), כתב וראי' מפורשת מעירובין (ק"ד) בבוזקין מלח ע"ג כבש, דקאמר אי דקמבטל לי' קא מוסיף אבנין, אי דלא מבטל לי' הו"ל חציצה, הרי מפורש היכא דמבטל לי' ליכא חציצה ואע"ג דמלח לא חזי למזבח כדאיתא בסוכה (מ"ח:) והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה, ואין זה ראי' דמה שלא הוכשר הוא משום דלא מבטל לי' דאם הי' מבטל לי' הי' חייב משום בונה כמ"ש התוס' שבת (מ"ד:) ד"ה ואין גבי פקקו את המאור בטפיח ואין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, ואז ודאי יו"ט הי', דאי בחוה"מ ודאי הי' מתקנין אותו תיכף בהכשר, וכן כתב בקרבן העדה פ"ד דסוכה סוף הלכה נ', ועוד דאחר יו"ט בטח יקחו המלח ויתקנו עם סיד כראוי: ב) כתב וכהאי גוונא בחולין ריש פרק כיסוי הדם ושם בגמ' דאין כיסוי דם במוקדשים דהיכי ליעבד בעפר שלמטה, אי קמבטל לי' קמוסיף אבנין, ואי לא מבטל לי' הוי חציצה, הרי דאי מבטל לא הוי חציצה, וראי' זו תמוה דמפורש שם בתוס' דהעפר הוכשר למזבח שפלפלו מה איסור במוסיף, ורצו לומר משום דלא יהי' מרובע, ודחו דיכולים לטוח עפר מכל צד, הנה דעפר עצמו חשיב מזבח ואין כאן חציצה: הג') הביא מפרק יו"ד דמקוואות אלו שא"צ שיבואו בהם מים כסת עגולה וכדור מפני שהן סתומין ואין זה ראי' כלל דאפי' בית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה כמ"ש הר"ש שם סוף משנה ה', כ"ש זה דהוי כבלוע כמ"ש המרדכי גבי קאלטענעס ובלוע שאין סופו לצאת אפי' באדם לא חיישינן לחציצה כמ"ש הר"ש שלהי מקוואות גבי חץ תחוב בירכו, ונדחה נמי הראי' מכלים המצופין באבר דצריכין טבילה ואין בהם משום חציצה, ולהנ"ל אין ראי' כלל, דכיון דמחובר הכלי ע"י האבר הוי כבית הסתרים ועדיף מינה כנ"ל: עוד הביא ראי' ממנורת בית חשמונאי, ולא ידענא מה קאמר, דלמ"ד של עץ הי' אין ראי' כלום, וכן למ"ד שפודין של ברזל מחופים בבעץ הוא בדיל כי הכל מתכת כשר למנורה בין הברזל ובין הבדיל: ואחר שראיותיו מפריחין כגוזלות, נביא ראיות להיפוך, וא', ממה שנתלבטו הפוסקים באשה אחת שיש לה קאלטענעס שלא תוכל להסירם, וכתב המרדכי הרבה טעמים, ולמה לא כתב משום דמבטל עולמית, וגבי שופר שנסדק וסתמו במינו ואינו מעכב התקיעה כתב הרמב"ן ז"ל טעם דאם מעכב פסול משום דלעמוד וליטול משם קאי מאחר שאינה מהודקת יפה ועדיין מעכב את התקיעה, אבל אם הדקו יפה עד שאין קולו משונה ורעוע מחמת הנקב כשר שאותה סתימה בטילה הוא בשופר אם סותם במינו כשר דמין במינו אינו חוצץ. הנה אף שמבטלו עולמית צריך לטעם מין במינו, וכן שם בגמ' בקדחו בזכרותו דמין במינו אינו חוצץ, תיפוק לי' שאין דעתו להוציא הזכרות מן השופר לעולם, אלא ודאי הני מילי ליתנייהו: ועיקר הסברא כיון דמבטל לי' עולמית לית בי' משום חציצה, אזיל לטעמי' בתשו' שם, דהיכי דלא מבטל לי' אפי' לשעתו אפי' מין במינו חוצץ, וכמו שהביא מהא דיומא (נ"ח.) שאני רגל דלא מבטל לי', ואינו חוצץ בביטול תליא, אך גם זה אינו דבתוס' זבחים (ק"י.) פירשו הא דמ"ג רגל חבירו פסול דאין דרך שירות בכך, והיינו דכיון דלא מבטל לי' חשיב כאילו הי' שם אויר וכאילו נתלה וקיבל דפסול משום דאין דרך שירות בכך כמפורש בזבחים (כ"ו.): אך בגוף החציצה בין פרשיות לבתים יש לעיין אם פוסלת, והנה מהא דכתבו הפוסקים לשום מטלית על הפרשיות, ודאי אינה ראי' שאינה פוסלת, דכיון שמצוותו בכך הלכה למשה מסיני מגוף התפילין הוא ולא שייך חציצה בזה כלל, ואם נאמר שחציצה פוסלת יתיישב דברי המחבר שכתב וכורכין בקלף ויש מקפידין לכרכו בקלף כשר, וקשה למ"ש המחבר תחילה וכורכן בקלף ואינו מקפיד בין כשר לפסול היינו מבהמה טמאה, והטעם מפורש בב"י משום שא"צ קלף כלל וסגי במטלית בעלמא שלא שייך בי' כשר ופסול, ע"כ לא בעינן בזה כלל שיהי' מן המותר בפיך, א"כ למה לי קלף במטלית בעלמא סגי אך י"ל לדידן דלא נתברר הלכה אם צריך מטלית כלל, והרא"ש כתב שבאשכנז ובצרפת אין כורכין לא מטלית ולא קלף, והב"ח הכשיר בדיעבד בלא מטלית, שוב אסור לכרוך במטלית שמא הלכה כהרא"ש והוי חציצה, ע"כ כורכין בקלף דקי"ל מין במינו אינו חוצץ, וקלף בהמה טהורה עם קלף בהמה טמאה חשיב מין במינו, למה דקי"ל בתר שמא אזלינן, כמו חלא דחמרא וחלא דשיכרא וכן חלב שור עם חלב כבש כמ"ש הב"י בשם האגור ביור"ד סי' צ"ח: אך יש להביא ראי' דחציצה אינה פוסלת בין פרשיות לבתים, מהא דאם יש לו שני תפילין של ראש תולה עור על אחת מהן ומניחה על היד, וקשה לרבה בסוכה (ל"ז.) ושמואל ור' יוחנן בזבחים (ק"י) דמין במינו חוצץ, הלא הד' בתים חוצצין בין עור עליון להפרשיות, אלא ודאי אין פוסל בו חציצה, ועיין בר"ן וריטב"א פרק לולב הגזול דחציצה בין יד ללולב אינו פוסל בעצמותו דליכא קרא רק משום דלא הוי לקיחה תמה: אך עדיין יש לומר חציצה בין העורות פוסל שלא יחשב שוב עור אחד. והגם שיש עור דק מבחוץ, אני נבוך אם בעור הזה לבד יוכשר הבית כי לדעתי אם ינטל מה שבפנים לא יעמוד הבית כלל, וכיון שעומד ליפול מהשתא כמאן דליתא דמי, כמו שביאר החת"ס חלק יור"ד באותיות ס"ת שהאדימו מחמת טבע הדיו, דפסול למפרע, דאף דפליגי תנאי בעומד לזרוק וכיוצא בו, היינו בעומד ע"י מעשה, אבל בעומד להיות כך מאליו דכ"ע מודים כמו שהוא כן עכשיו: ואמת כי ראיית החת"ס מסופו לטרוף יש לדחות, דאיסור טריפה משום שסופו למות, וכיון שסופו לטרוף ולמות גם עתה היא טריפה משום שסופו למות