אבני נזר חושן משפט צ

וברש"י אלמא מה שעשה עשוי, וק"ל לפמ"ש התוס' דגם השתא ס"ל שעירבן עם פירותיו, וא"כ הי' יכול להעמיד הא ואם הי' מומחה דקאי על טיהר את הטמא והלך בעה"ב ועירבן עם פירותיו מועטים כמ"ש התוס' וישלם מביתו קאי היכי דעירבן עם פירות מועטין וע"ז אשמעינן דבמומחה פטור, דמזלא בישא דהאי גברא גרם לי' למטעי כמ"ש רש"י שם, והנני בזה נכדו ותלמידו הדו"ש כקת"ה ומבקש סליחה על אריכות דברי ושותה בצמא דבריו הקדושים ומצפה לראותו: דוד. סימן סב. ב"ה יום ב' עקב תרנ"ד פה גלאגעווע. שלום וישע רב לכבוד חביבי נכדי החריף המשכיל מוהר"ר דוד נ"י. מכתבך היום הגיעני, מאוד שמחתני בדברי פלפולך והנני להשיבך, הדמיון שהבאתי ממת אחד מב"ד והשבת ע"ז בזה"ל דהתם מיירי היכי שנחסר חלק הקרבן מהאנשים שנתחייבו והוי כמתו בעליו אבל הכא לא נחסר מהתחייבות כלל עכ"ל, הנה מכבר הי' מפרישין החטאת, ואח"כ מת אחד הי' סברא לומר כן, אך כשמת תחילה למה לא יתחייבו החיים להביא, וא"ת שאני התם שנתחייב גם אותו שמת, נמצא שלא חל על החיים כל החיוב, אבל הכא שזה שאמר טועים אתם לא חל חיוב עליו ע"כ חל חיוב שלם על הטועים, הנה ע"ז הבאתי ש"ס סנהדרין דאין על הטועים לשלם רק שני שלישים ולא חל עליהם חיוב שלם, רק שלא תחלוק בין חיוב ממון לחיוב כפרה דכיון שצריכין כפרה מחוייבין להביא. ודומה לפסח שנמנים עליו מאה ונמנין עליו שנים, ה"נ אם הב"ד של ע"א חייבים מביאים כולם קרבן, ואם חייבינן מקצתם לבד מביאים המקצת כל הקרבן, ע"ז הבאתי ראי' ממת אחד מב"ד דיתחייבו החיים להביא קרבן להתכפר, ע"כ כיון דאין עליהם חיוב שלם אין מביאים, ה"נ בזה דאין עליהם חיוב שלם כדמוכח הא דסנהדרין פטורים מלהביא: מ"ש דק"ל ב"ד מביאין ולא ציבור פשוט דסתם מתני' ר"מ דב"ד מביאין ולא ציבור, אך גם למה דקי"ל ציבור מביאין דעת הרמב"ם דציבור מביאין על הב"ד כמ"ש הכ"מ בדעתו ז"ל, וא"כ יש מקום לומר כיון שאין כאן כל המתכפרים לא יביאו קרבן, אך סוגיא דמת אחד מב"ד ר"מ הוא הוי תיובתי' ועוד חזון למועד: אשר הקשית מתוס' מנחות וגם התירוץ שתרצת יפה אמרת, ובוודאי כיון דלר"ש אף שהב"ד מביאים קרבן בפ"ע חשובים מתכפרים אף בקרבן שהציבור מביאים, כ"ש לר' יהודה שהציבור לבד מביאים דחשובים ב"ד מתכפרים: ואשר הקשית מירושלמי הוריות הוא קושיא על תוס', ובאמת בקושיית התוס' מנחות כיון שב"ד מביאים פר בפ"ע א"כ אין מתכפרים כלל בפר הציבור, הי' נ"ל דהנה בהוריות (ג') ברש"י ד"ה איבעית אימא שגבו סתם משמע דאף מי שלא חטא כלל מחוייב ליתן חלק להקרבן, ומשום דרוב ציבור חטאו כאילו כל הציבור חטאים ע"כ אף הב"ד אף שמביאים קרבן על שגגת הוראתם מ"מ מתכפרים ג"כ בכלל הציבור על המעשה כמו מי שלא חטא כלל ובסוגיית הגמ' (ז'.) ונוקמא כר"ש, א"ל אביי שמעינן לר"ש דאמר חטאת שותפין אינה מתה דתניא כו' ר"ש אומר ירעו, ואינו מובן כלל, דנהי דס"ל דאינה מתה אלא שדמי' לנדבה מ"מ לא שמעינן שיקרב חטאת, ופירש"י אינו מובן כלל, אך נ"ל לפרש בפשטות כיון שס"ל לר"ש שותפין כציבור ממילא כשם שחטא ציבור שמתו מקצתן כל זמן שרוב ציבור קיימים הוא קרב כדלעיל באותו עמוד, ה"נ בקרבן שותפין לר"ש ובזה נ"ל לפרש סוף הסוגיא מה הוי עלה, ואינו מובן שהרי עמדו דברי אביי וראייתו, דמה שדחה דכהנים איקרו קהל איתותב, דא"כ נייתי כהנים פר בהוראה, וא"ת משום דלא נטלו חלק בארץ. א"כ גם שבט לוי לא לייתי ובצרו להו פרים. ואפרים ומנשה אין נחשבים לשנים רק לנחלה, וא"כ מה בעי מה הוה עלה, ואם מביא עוד ראי' יאמר אף אנן נמי תנינא, אך לפמ"ש בעי מה הוה עלה להשיב על דברי אביי, דלפי דברי הברייתא דטעם אין חטאת ציבור מתה משום דלית בצבור וולד חטאת ותמורת חטאת וטעם זה שייך גם בשותפין, ואין הטעם כלל משום דשותפין כציבור רק דבשותפין יש ג"כ טעם זה שלא ימות, וא"כ לעולם אימא דמת אחד מבעליו אינו קרב חטאת ונדחו דברי אביי, כן נ"ל לולא שרש"י ז"ל לא פירש כן: אשר הקשית דילמא קאי ואם הי' מומחה לב"ד על טיהר את הטמא ועירב עם פירותיו מועטים אינו קושיא, דפשוט פשט המשנה דאין חילוק בין רישא לסיפא רק בענין הפטור. אבל לא לענין מה שעשה עשוי בשאר החלוקות: אשר בקשת סליחה על אריכת לשונך, אם כתבת עשר ידות יותר, הייתי שמח יותר. דברי אביך זקינך דורש שלומך ושלום תורתך: הק' אברהם. סימן סג ב"ה ב' ראה תרנ"ד לפ"ק זדונסקעוואליע. שפעת שלומים, ישגא משמי מרומים אל כ"ק זקני אדמו"ר שליט"א: אחרי שאילת שלום כקת"ה תלמיד לרב הנני להודיע לכ"ק שליט"א כי מכתב גלילי ידיו הקדושים ביום ש"ק העבר לנכון הגיעני וקראתי לשבת עונג וקריתי עלי תורת ה' תמימה משיבת נפש, ומה מאוד שמחתי כי זכיתי לשמח את כ"ק שליט"א אף בדברי הנאמרים בקט שכל, ולאשר כי כ"ק שליט"א הראה לי חיבתו חיבת הקודש ופתח השער לדופקי בתשובה ארהיב עוז בנפשי עוד הפעם לגשת אל הקודש ולדון לפניו בקרקע במה שלא זכיתי להבין בדברות קדשו מ"ש כ"ק שליט"א לתרץ קושיות התוס' מנחות עפימ"ש רש"י