אבני נזר חושן משפט פד

ומה שתירץ על קושיית התוס' ישנים דהכא הוי שלא בזמנו ולא שייך כיון דאילו מתרמי לי' בוכרא אחרינא ושוב בעי כוונה אפי' לרבא, גם אני אמרתי כן לפום רהיטא, אך אין נראה דהא עדיין לא נתן מתנות המזבח ודומה לכהן שהוסיף ברכה עד שלא גמר כל ברכותיו, וקצת י"ל דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בהא דאמר שכולן כפרה בפני עצמו דהתוס' מפרשים ביומא ובפ"ק דשבועות דהיינו לענין נשפך הדם, אבל מ"מ אין אחד מכפר בלא חבירו כלום, נמצא שעדיין לא גמר מצוה עד שיתן מתנות מזבח ואכתי איכא בל תוסיף אך לרש"י שפירש דמתנות דלפני ולפנים מכפרים על טומאה שאירע שם וכן בהיכל נמצא שכפרה אחת כבר נגמרה וי"ל דשוב לא שייך בל תוסיף, ומ"מ גם ז"א דמ"מ לגבי היתר אימורים ליקרבן כולם מצוה אחת שאין האימורין נתרין ליקרב עד שיתן כל הדמים ושוב דומה לכהן: ולפענ"ד י"ל קושיית התוס' ישנים עפימ"ש התוס' ריש עמוד ב' בסוגיין דהכא כיון דמעיקרא הן שוין במתנותיהן אף רבנן מודים דאמרינן רואין כאילו הן מים וממילא ליכא בל תוסיף, ומוכח דהתוס' ישנים לית להו סברת התוס' ההוא: ונ"ל ליישב לשיטתו קושיית התוס' גם קושיית התוס' סוף עמוד א' שהקשו מה מייתי קרא דוכלה וכו' ונראה דהנה צריך להבין קושיית ר' ירמי' על רבא ומה הרעש הזה דילמא רבא ס"ל כר' יהודה דהילכתא כוותי' דלא קיימא אלא אדברים הנעשים מבפנים אבל לא בהיכל, ונראה ליישב עפ"י דברי התוס' זבחים (פ"א) ד"ה נתן וכגון דיהיב דמים הפנימים לשם מים כו' וכתבו התוס' שם דאף דרבנן לא ס"ל דרואין כאילו הוא מים היינו לכתחילה אבל בדיעבד אמרינן רואין, וא"כ ניחא קושיית ר' ירמי' דאף דאינו אלא לכתחילה הקשה דיהא חייב ליתן לשם פר לבד ודם שעיר לשם מים, ואם לא יתכפר בדם שעיר וכדברי התוס' בזבחים הנ"ל ושוב יצא המצוה לכתחילה שיתן אח"כ לשם שעיר, והכא אין לומר דלכתחילה אסור ליתן לשם מים דזה לא אמרינן אלא במקום שאסור ליתן סתם אבל הכא הא אמרת דאפי' נותן השתא גם לשם שעיר כשר וליכא איסורא, וכ"ש שאין אסור בנותן לשם מים, וע"כ יתחייב ליתן לשם מים כדי שיצא המצוה לכתחילה, וממילא מיושב קושיית התוס' ריש עמוד ב' דהכא אפי' נותן השתא הדמים למטה גם לשם שעיר סגי כיון דלא קיימי חוקה בחוץ אלא דלכתחילה יתחייב ליתן דם שעיר לשם מים כדי שיצא המצוה לכתחילה שיתן למעלה ואח"כ למטה, וממילא ניחא הא דצריך דוכלה דכיון דלא קיימא חוקה, זה הסדר לא מעכב אף לכתחילה, וראי' מדצריך בפרי החג קרא דכמשפט בפרק כל התדיר: ונראה להביא ראי' לזה דסוגיין לענין לכתחילה, דאל"כ קשה הא דם הפר מרובה מדם השעיר אלא דלא בטל משום דעולין אין מבטלין זא"ז וילפינן לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, וכתב הר"ן בנדרים דהוא ג"כ משום מב"מ והתינח התם דתרווייהו הגיע זמנם לעלות, משא"כ הכא דדם הפר לבד הוי השתא עולין ודם השעיר אינו עולה עד אחר שהזה דם הפר וכן אח"כ אחר שהזה מדם הפר דם השעיר לבד הוי עולין, אבל אם נאמר דלא קיימי חוקה אדברים שבחוץ ניחא דחשיב שפיר עולין כיון דבדיעבד מהני, ותדע דע"כ מש"ה חשיב עולין דאל"כ קשה כיון שהזה מדם הפר ושוב הוי מתן דמי פר על המזבח הזהב ודם שעיר מתן דמו על הפרוכת ולא הוי מב"מ, וכה"ג פריך בזבחים (כ"ו) כיון דבדיעבד נתנו שלא כמצוותו נתכפרו בעלים כדאיתא בפ"ב דזבחים, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם שם חשיב מב"מ: אמנם שיטת התוס' נראה דאי לאו דקיימא חוקה עלה לא הוי קשיא עלה דרבא ולא הי' צריך ליתן לשם מים, ונראה דס"ל דלא מהני הא דנותן לשם מים אלא בנתן שלא במקומו דלא הוי זריקה ופסול שנתן שם לא פסול הזבח כדאיתא בפ"ג דזבחים ועיין ברמב"ם בהלכותיו] אלא דבעלים נתכפרו, וע"כ בנתנו לשם מים דהוי כחטאת ששחטה לשם חולין דאינו מרצה כדאיתא בס"פ ב"ש ושוב לא הוי זריקה כלל, וכן בנתן במתן אחת שנתערבו בנתנין במתן ארבע דאינו עובר בב"ת משום דרואין אותו כאילו הן מים אף דהוי כחטאת ששחטה לשם חולין דכשירה ושוב עובר בבל תוסיף, לק"מ דהא בריש זבחים פריך על דין זה דחטאת ששחט לשם חולין מכל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' לשם נכרית נמי פסול, ומשני התם דל נכרית מינה וסתמא לאו לגירושין קיימא הכא כיון שכבר נתן מתנה אחת דבכור שוב אין דמה קיים לקרנות וסתמא לאו לשמה קיימי ולא עבר בב"ת, אבל הכא אי אמרת דבדיעבד כשר כשנתנו שלא במקומו לא מהני במה שנותן לשם מים דהוי כחטאת ששחטה לשם חולין דכשר אמנם מדברי הרמב"ן במלחמות דאף דקי"ל מצוות צריכות כוונה וקי"ל כר' יהושע בזבחים היינו משום דהתם מסתמא לשמן קיימי מוכח דאף לענין ב"ת מהני סברא דסתמא לשמן קיימי ואעפי"כ סובר ר"א דאמרינן רואין וא"כ דברינו נכונים: ובזה נבוא למחלוקתם של רבא ור' ירמי', והנה לכאורה דברי הרמב"ן שם תמוהין דהא הש"ס פריך לרבא והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה, ומה קושיא והא התם סתמא לשמן קיימי, וצ"ל דהש"ס פריך דכיון דרבא סובר דמצוות א"צ כוונה וכל המצוות סתמא לשמן קיימי דמאן דס"ל מצוות א"צ כוונה הכי ס"ל דהא כתב הר"ן דהתוקע לשיר יצא משום דלאו בר מינה לא מתריב בה, ומוכח דמסתמא לשמן קיימי ואעפי"כ לעבור בעי כוונה ע"כ דלעבור לא מהני סברא זו משום דהשתא לאו לשמן קיימי וע"כ מקשה והא מתן דמים לר"י, אבל לדידן דמצוות צריכות כוונה ולאו לשמן קיימי שפיר י"ל דבקדשים לשמן קיימי אף לעבור לא בעי כוונה, והשתא י"ל דרבא הוה סבר כדס"ד דר"ה דלעבור לא מהני הא דסתמן לשמן קיימי וע"כ ניחא סברת ר"א דרואין כאילו הן מים דהוי כחטאת ששחטה לשם חולין וכנ"ל, אבל הכא דכמקומו דמיא ל"א רואין ואף דהתם הדר בי' מסברא זו הא הכא נמי מודה לר' ירמי' כדאמר לר"פ דקא מגמרינן להו ולא גמירי, זה כתבתי דרך פלפול: אבל ק"ל למ"ש דבדיעבד כולהו מודים ור' ירמי' הקשה לענין לכתחילה דבלא קרא דוכלה הוי אמרינן דלא בעי כסדרן אף לכתחילה משום דלא