אבני נזר חושן משפט ח

ובזה מיושב דברי הראב"ד ורשב"א שהביא הר"ן פ"ק דע"ז בהא דנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, דלאו משום כבודו של ראשון אלא דכיון דאסרה ראשון הוי חתיכה דאיסורא, והנ' שטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר [פירש ריטב"א דבטעות בדבר משנה לא התחיל הוראה כלל ועיי"ש] והנ"מ מאיסור להיתר מטומאה לטהרה, אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, והר"ן הקשה עליו דאם איתא שיש חילוק בין איסור והיתר לדיני ממונות למה הוצרך רבינא לתרץ מתני' דבכורות טימא את הטהור דאגע בי' שרץ, ולפמ"ש ניחא דכי אמרינן בדיני ממונות היכי דלא נו"נ ביד חוזר הדין (וכן במומחה לר"י דפירש בעה"מ משום פסידא דבע"ד ולהרא"ש משום דליכא קנס הדיין] היינו משום דבזה בטל רשות חכמים ומה"ת אינם דיינים כלל כנ"ל, וכן בהוראות או"ה כיון דאינו מומחה היינו גמיר ולא סביר אין הוראתו כלום זולת קבלת הבע"ד שיוכל לטמא וכשקבלתו בטל משום לתקוני קיבלו ולא לעוותי הוראתו בטילה מתחילה ולא התחיל הוראה כלל, ע"כ הוצרך לשנויא דאגע בי' שרץ, אבל חכם שטימא וחכם היינו גמיר וסביר כדאיתא בקידושין (מ"ט:) ע"מ שאני חכם כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה פירש"י מילתא דתליא בסברא, הנה דחכם דגמיר וסביר והוראתו הוראה אף בלא קבלתו שוי' חתיכה דאיסורא וא"א לחבירו להתיר: ובזה מיושב קושיית הכ"מ הא דלא מקשה הש"ס לר"ח מדר' טרפון כדמקשה לרב ששת ודוחק לשנויי תרי חדא ועוד קאמר, ולפמ"ש ניחא כיון דר' טרפון גמיר וסביר אף בלא נו"נ ביד א"א להחזיר הוראתו מאיסור להיתר בטעה בשיקול הדעת רק בטועה בדבר משנה דלא התחיל ההוראה כלל כדברי הראב"ד והריטב"א: ובזה מיושב קושיית הרא"ש דקושיית הש"ס אלא מעתה טעי לא ישלמו ופסק הרי"ף כר"ח ע"כ לאו כפירוש התוס' כנ"ל הי', שיהי' דינם כדינים של תורה, דכיון דדינים של תורה הם מומחין ופטורין מלשלם וכשתיקנו שהדיוטות יכולים לדון כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בזה משני שפיר אתה נועל דלת, דבדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא דבע"ד כמו בליכא פסידא, דפסידא דבע"ד לא מהני רק בדינים דרבנן ומשום ביטול השליחות כנ"ל, אך לפום סברא דהשתא דכדינים של תורה משוינן להו ובדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא כמו בליכא פסידא: ונ"ל ראי' לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד מהא דאסיק הש"ס בסנהדרין טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו, והיינו שעירבם דיין עצמו, דמעיקרא ס"ד שעירבם בעה"ב כמ"ש בתוס' ולפרש מה שעשו עשוי צ"ל שעירבם עם פירות מרובים כמ"ש התוס', וכל זה אין ענין לר"ח שחידש דמה שעשו עשוי רק בנו"נ ביד, דלענין מה שעשו עשוי בעירבם בפירות מרובים ודאי אין ענין לנו"נ, ומה נ"מ אם עירבם בעה"ב אף לר"ח, דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי, ולמאן דלית לי' גרמי אף בלא דר"ח צ"ל בישלם מביתו בנו"נ ביד סוף דבר כיון דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי [ועירבם בפירות מרובים דמטעם ביטול אין ענין לדר"ח], וחידוש הש"ס בעירבם הדיין רק לענין ישלם מביתו, א"כ מה שייכות תירוץ עירבם עם פירותיו לדר"ח: אך לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד, היסוד של תירוץ ר"ח דבלא נו"נ ביד הדיין פטור, וע"כ מוכרח לומר טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו שעירבם הדיין, וזה נראה ראי' ברורה לפירוש הרי"ף: ומזה מוכח עוד דבלא דר"ח הוה אמרינן שדנין גרמי בדיין, ור"ח הוא שחידש שאין דנין גרמי בדיין, וע"כ אסיק ודר"ח עירבם כו' וע"כ אף אם נאמר דכולהי אמוראי אית להו סברא דפסידא דבע"ד והא דלא מחלקי בין נו"נ משום דס"ל דין גרמי בדיין, וע"כ ראיית הרי"ף מבכורות דמסיק שפטור הדיין רק בנו"נ ביד דמזה מוכח דקי"ל כר"ח וכנ"ל ודו"ק היטב: ובהא דפטור הדיין מלשלם בלא נו"נ ביד אף דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כתב הרי"ף דלא דיינינן דינא דגרמי בדין, והרמב"ן הביא ראי' לזה דלא יהי' הדיין אלא כמסור הרי מחלקין בי' בין הראה מעצמו לנו"נ ביד דאנסוהו להראות חייב רק בנו"נ ביד, אלה דברי הרמב"ן וכפל דבריו בפרק הגוזל בתרא: ובעניותי אין הנידון דומה לראי', והנה התוס' כתבו בכמה מקומות (ב"ק כ"ז: ד"ה ושמואל, צ"ט: ב"מ פ"ב) דמזיק באונס גמור פטור, דלא חייב אדם המזיק באונס אלא באונס כעין אבידה אבל בכעין גניבה פטור כ"ש באונס גמור, וא"כ למה באמת במסור נו"נ ביד חייב. וכן הא דאיתא שם (ב"ק קי"ז:) נרדף ששיבר את הכלים של אחר חייב למה הלא אונס גמור הוא, אך הרי הטעם מפורש שם מפני שמציל עצמו בממון חבירו, והיינו דפטור אונס ילפינן מולנערה לא תעשה דבר ואשה קרקע עולם היא אינה מצלת עצמה בג"ע ואף אם לא יבעלנה לא יהרגנה ובמה שמנחת עצמה לעשות בה רצונו כבר ניצלת ממיתה, אבל אם חפצה בביאה כדי שלא יהרגנה לא חשובה אונס כדמוכח מהא (כתובות כ"ו:) דאשה שנחבשה על עסקי נפשות אסורה לבעלה שמא נתרצית בו מחמת אימת מיתה, הרי כשמצלת עצמה בביאה אסורה, וכ"כ בחי' הר"ן (ע"ד:) בסנהדרין בהא דמה חזית דדמא כו' שאינו בדין שיציל עצמו בגופו של חבירו, וזה החילוק בין הראה לנו"נ ביד, דבנו"נ ביד הוא מציל עצמו בממון חבירו דכל זמן שלא הזיק ממונו של אחר אינו ניצל מהאונס, ודומה לאמר לו האנס קטול לפלוני ואי לא קטילנא לך דחשוב מציל עצמו בגוף חבירו אף שהסכנה באה לו מחמת גופו של חבירו ה"נ בזה, אבל אנסוהו להראות והראה הרי במה שהראה לבד אין הממון נפסד עד שעמד האנס על הממון (כמ"ש הרמב"ם והמחבר (ס' שפ"ח) בדין הראה ואח"כ נו"נ ביד פטור וז"ל אנסוהו להראות והראה ועמד האנס על הממון ואח"כ אנסוהו לשאת וליתן ביד פטור דמשעמד האנס על הממון כבר אבד, הרי דבמה שהגיד לו היכן הוא עדיין אינו אבד] נמצא שלא הציל עצמו בממון חבירו, דמה שעמד האנס על הממון ונטלו אין צורך להצלתו, דבמה שהגיד לו כבר נפטר