אבני נזר חושן משפט עד

משום ביטול שליחות, ואי מסברא דאין סופן שגגה לא הו"ל לאתויי מתני' דנזכר השליח ע"כ נדה בקידושין מפירוש אנן סהדי, ורבא פליג עם אמוראי דקידושין בטעם נזכר: אך להבין טעם מחלוקתם דוודאי טעם דאנן סהדי שביטל מרווח טפי מטעם דלא אתרבי לפטור השליח, אך אמוראי דקידושין לא ניחא להו בטעמא דאנן סהדי דכיון שאין בביטול השליחות מעשה רק דיבור בעלמא לא מהני דברים שבלב דמוכחין, ורבא לטעמי' בגיטין גילוי דעתא בגיטא מילתא הוא לבטל השליחות הגט אף שאינו מפרש הביטול, ובהפרת נדרים לא מהני גילוי דעת רק לשון ברור וכדאיתא בסוף פרק נערה המאורסה, רק משום דהוה דברים שבלב דמוכחין מהני לבטל שליחות, דאין כאן חלות דבר חדש, רק שלא יוכל לגרש עוד מהני דברים שבלב דמוכחין, וה"ה במעילה דמהני אנן סהדי לביטול השליחות, ובאמת לרבא אם לא אמר לפני אדם שנזכר. לא מעל שליח, ואמוראי דקידושין סברי כהילכתא גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא, וה"ה דלא מהני אנן סהדי, ומוכרחין לפרש משום דלא אתרבי מעילה רק לחיוב המשלח, ובכה"ג דנזכר ליכא חיוב משלח, וא"כ אפי' לא אמר לפני אדם משלח פטור ושליח חייב: מחודש ה. א) (ב"מ צד.) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם, ובגמ' אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' עיין פירש"י, ובתוס' כתובות (נ"ו) השיגו על פרש"י: ב ולפענ"ד נראה דהנה בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשר שלו המעשר שלו, ומפרש בגמ' הטעם משום דשיירי' למקום המעשר וכן פסק הרחב"ם [וצ"ע דבפרק הזרוע כהן שמכר לישראל בהמה על מנת שהמתנות שלו אין המתנות שלו, כבר תירץ הש"ך משום דנתן לו כל הבהמה לא משמע שמשייר] והנה בפרק המגרש בעי הש"ס חוץ מירושתך מהו חוץ מהפרת נדריך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא אישה יפרנו יעיי"ש, ומדלא בעי הש"ס רק משום שיור בגט דפסול משום דבעינן כריתות, אבל מתנה ע"מ שכתוב בתורה לא הוי מוכח דכה"ג לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ומשום דלענין ירושה לא גירשה, ודווקא דרך תנאי שקידשה קידושין גמורים ומתנה שלא יהי' עליו חיובים הוא נגד מה שכתוב בתורה, אבל זה דלענין ירושה לא גירשה בדין תורה יורש אותה: ג) אך צריך להבין למה לא נאמר בע"מ דשאר וכסות ועונה דהוה שיור, אך לק"מ דא"כ הוי שיור בקידושין ולא מהני, ועונה הוי שיור בעצם אישות, וכיון דלא מהני בשיור לא אמרינן דעל מנת כחוץ, וראי' הא דנזיר (יא.) הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן, יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין אסור ור"ש מתיר, גמ' ולפלוג ר"ש נמי ברישא, אריב"ל חולק הי' ר"ש אף ברישא, רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש, מ"ט משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי, תניא כוותי' דרבינא, הנה מסקנת הש"ס ע"מ לאו כחוץ דמי, וקשיא הא דבן לוי שמכר השדה, וצ"ל דשאני התם דע"מ לא מהני בי' וחוץ מהני בי' אומדין שכוונתו הי' חוץ, אבל בנזיר שאם כוונתו חוץ לא מהני בנזיר, וע"כ בקידושין נמי שאם כוונתו חוץ יהי' שיור בקידושין אין עוקרין דברים מפשטו וע"מ הוא, אבל בשומרים שפיר אמרינן דחוץ הוא ולענין שבועה לא הוי שומר ובשיור הא לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כדמוכח הא דחוץ מירושתך כנ"ל: ובטור אהע"ז סי' קל"ז בשם הרמ"ה באומר הרי את מגורשת ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני אינו גט דהוי כחוץ מפלוני, והרא"ש חילק, ובט"ז שם שדברי הרמ"ה ברורים, ולפענ"ד נראין דברי הרא"ש דדומה לנזיר לר"ש דכיון דלא מהני בנזירות בשיור האי ע"מ לאו כחוץ וע"מ הוא והו"ל מתנה עמ"ש בתורה ה"נ בגט הואיל ולא מהני בי' שיור האי ע"מ על מנת הוא והוי מתנה עמ"ש בתורה, ודברי רמ"ה נכונים לריב"ל דס"ל בנזיר ע"מ חוץ הוא ולא הוי נזיר, ה"נ חוץ הוא ולא הוי גט, אבל לרבינא דקי"ל כוותי' הדין עם הרא"ש: הדרן לשמעתין דהיכי דמהני שיור לא חשיב מתנה עמ"ש בתורה דהאי ע"מ חוץ הוא, ולפי זה ק"ל על הראב"ד פכ"ג מהלכות אישות דטעם כותב לה ועודה ארוסה שלא ירשנה מהני דהוי כנשואה ע"מ שלא ירשנה, וא"כ למה ס"ל לרשב"ג תנאי בטל, דהוי מתנה עמ"ש בתורה (ולדידן דתנאי קיים כתב הרי"ף משום דקי"ל כר"י בדבר שבממון תנאו קיים] נימא דהאי ע"מ חוץ הוא, ולא מבעיא לאותו צד בגיטין חוץ מירושתך לא הוי שיור אף לאותו צד דהוי שיור מ"מ לא מצינו בנשואין יפסול שיור רק בגט, ובקידושין מהיקשא דויצאה והיתה אבל לא בחופה: סימן נב. בדין פועל יכול לחזור (ב"מ ע"ו:). מחודש א א) בירושלמי אמתני' דכל החוזר ידו על התחתונה רב אמר כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים אין ישראל קונין זה את זה ר"י אומר בעבד עברי הוא מתניתא, ופירשו בו המפרשים דרב ס"ל דלא חל הקנין כלל ור"י סובר דחל הקנין אלא שיכול לחזור וכעין עבד עברי שיוצא בגרעון כסף, ותמיהני דהא בשנים אוחזין (יו"ד.) משני הש"ס דילן לרב דכל כמה דלא חזר ידו כיד בעה"ב וכי הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתיב כי לי בנ"י עבדים, וקשיא דרב אדרב: ב) ונלפע"ד עפימ"ש הר"ן ב"מ (ע"ח) בהא דשוכר את החמור ומת בחצי הדרך דאם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור, וכתב הר"ן דאפי' לא נתחייב בקנין להעמיד לו חמור מ"מ יכול