אבני נזר חושן משפט עג

והכא בדלא כפלי' לתנאי' ומבואר דר"י ס"ל לא בעינן תנאי כפול ולהכי לא יחזיר, וכן הוכיח מזה הר"ן פ"ב דנדרים, ותמוה ממתני' דשבועות: ט) ע"כ נראה דהא דלא בעי ר' יהודה תנאי כפול טעמי' משום דניכר מחשבתו שאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה והוה דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדברי הראשונים דנותנו בידי שליח לא בעי תנאי כפול משום דשליח יודע כוונתו שרצה רק בתנאי והוה מעביר על דבריו וס"ל דהתנאי אינו דבר בפ"ע, רק משום שלא רצה רק באופן זה, אין התחלה למעשה, רק באופן שיתקיים התנאי, ע"כ מהני מה שבלבו ובלב כל אדם, אבל לא נחשב כאילו דיבר בפיו שאם יעבור על התנאי לא יתקיים המעשה, וע"כ בשבועה פטור, דבשבועת העדות שאין כאן רק דיבור לא מהני מחשבה כלום, כנ"ל בשיטת הרשב"א, ועוד בשבועה כתיב לבטא בשפתים: יוד) ולפי זה יש ליישב דעת הפוסקים הנ"ל דלא בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאים בעינן, די"ל אף דאין ראי' מב"ג וב"ר שהתנאי דבר בפ"ע ובטל המעשה כיון דקי"ל דלא בעי תנאי כפול כנ"ל, מ"מ מסברא ס"ל כן **(הגה"ה ובזה מיושב שיטת הרמב"ם פ"א מהלכות נדרים הלכה י"ט דפסק לא חולין שאוכל לך אסור אף דפסק שם דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, והיינו דלא חולין כאילו אמר בפירוש שיהי' הקדש, והראב"ד השיגו, וכוונתם משום דבגמ' אמר סברוה מה לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מני אי ר"מ הא לית לי' מכלל לאו אלא ר"י אימא סיפא ר"י אומר מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י ומשני כולה ר"י. וכתב הכ"מ שהרמב"ם דחה סוגיא זו מהלכתא מכח ברייתא דמייתי אח"כ, ולפמ"ש יש להוסיף טעם לשבח דרמב"ם דחה סוגיא זו דמיישב ר"י הוא, והא ר"י בשלהי שבועת שתים לית לי' מכלל לאו בשבועת העדות משום דצריך דיבור, וכ"ש בנדר דגמרינן משבועה דכתיב לבטא בשפתים, ובמקום דבעי דיבור דווקא, הא לית לי' לר"י מכלל לאו, ע"כ סוגיא דנדרים הוה ס"ל כדס"ד בשבועות שתים איפוך מתני' ר"מ פוטר דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ור"י מחייב, אבל למסקנת הש"ס וגירסת ר"ח [דבהלכות סנהדרין מוכח דס"ל כגירסת ר"ח חכמים פוטרין עיי"ש] ר"י לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בשבועה, אזיל תירוץ הש"ס מתניתין ר"י, וע"כ לומר טעם המשנה דלא חולין חשיב שאמר בפירוש יהי' הקדש:)** דכיון שרצה להקנות, מסברא חל הקנין אפי' לא נתקיים התנאי, ומב"ג וב"ר הוא דילפינן דחל תנאי לבטל המעשה, וע"כ אין בו אלא חידושו בכל דיני תנאים, כמו שהי' בב"ג וב"ר לבד תנאי כפול דלא בעי ששם לא תנאי כפול בהאי ונאחזו בתוככם לא שלא יטלו בארץ גלעד רק שיטלו בארץ כנען, ואף דתנאי דבר בפ"ע מהני אפי' בלא תנאי כפול שיחול התנאי דמכלל הן אתה שומע לאו כאילו דיבר הלאו, כמו שמועיל גבי נדר חולין מה שלא אוכל לך למאן דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא בסוגיא דנדרים, וכן פסק רמב"ן שם, משום דפסק דלא כר"מ, אך בפרק הפועלים מוכיח דמתני' דלא כר' יהודה כיון דר"י אית לי' בשבועה לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ע"כ דלא כאילו מדבר הלאו, ומ"מ אית לי' גבי מוציא אשתו משום איילונית דלא בעי תנאי כפול, ע"כ משום דהוי דברים שבלב כל אדם והתנאי אינו דבר בפני עצמו, רק שאינו התחלת מעשה אם לא נתקיים התנאי כיון שלא רצה רק באופן זה, וא"כ לא שייך אין בו אלא חידושו כנ"ל ולא בעי תנאי קודם למעשה: מחודש ד. א) לעיל כתבנו ממשמעות רשב"א דאף דדברים שבלבו ובלב כל אדם מהני מ"מ במידי דלית בי' שום קנין רק דיבור בלבד בעי דיבור ממש, ובזה נ"ל ליישב מה שלכאורה סותרין דברי רש"י זא"ז, דבקידושין (נ.) בהא דמוכחי אמוראי דברים שבלב אינם דברים מהא דהאומר לשלוחו הביא לי מן החלון והביא לו אעפ"י שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא ע"ז בעה"ב מעל, ומקשה הגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מקרבן אתי ושקורי משקר ומשני הו"ל לומר נזכרתי דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, ופירש"י דאילו לא נזכר בעה"ב הוה רמיא מעילה עליו דאתרבי למעול שולחו על ידו, אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב, ומבואר מפירש"י דלא אתרבי במעילה שליח לדבר עבירה רק לחיוב המשלח ושליח ממילא נפטר, וכשנזכר המשלח דליכא מעילה גבי', שוב השליח מתחייב דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב. אבל בחגיגה (יוד.) בהא דתנן המעילות כהררים התלויין בשערה, ובגמ' מעילות מכתב כתיבן, אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, שליח עניא מאי עביד היינו כהררין] פירש"י נהי דבעה"ב פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא לי' בשליחותי' דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא מיהו שליח מאי עביד, הנה פירש טעם דנזכר בעה"ב משום אנן סהדי, ולא כפירש"י בקידושין, ולמה שינה את טעמו לפרש בכל מקום פירוש אחר: ב) ונראה ליישב דוודאי לפי פרש"י בקידושין דשליח בעצם נתחייב היכי דליכא חיוב המשלח שיפטרנו, אין קושיא כלל שליח עניא מה עביד הא לא ידע שנזכר בעה"ב וחשב ששלוחו הוא, הלוא אפי' שליח מתחייב כשאין כאן חיוב משלח שיפטרנו, לכך הוצרך לפרש משום דאנן סהדי, וס"ל לרבא דכיון דרבתה תורה שליח לדבר עבירה במעילה, אתרבי נמי לפטור השליח, רק משום אנן סהדי שביטל שליחותי', וכיון ששליח לא ידע מזה וחשב ששלוחו הוא הוקשה לו שליח עניא מה עביד, ובקידושין אי אפשר לו לפרש משום דאנן סהדי דטעם זה לא שייך רק דאמר בפני אנשים שנזכר והוה דברים שבלב דמוכחין, אבל כשלא ידע שום אדם שנזכר והוה ביטולו דברים שבלב, וא"כ לא מצי למיפטר נפשי' בטענת נזכרתי, ממנ"פ אם אמר לפני אנשים שנזכר נשאל את פיהם אם כנים דבריו, ואם לא אמר הוה דברים שבלב, ונהי דמ"מ יש לפטור המשלח דאין סופו שגגה דקודם מעילה נזכר המשלח, מ"מ ממשנה דנזכר בעה"ב שליח מעל אין ראי' בכה"ג דליכא ביטול לפטור המשלח, כיון דטעמא דמתני'