אבני נזר חושן משפט עב

ב) אך בעיקר הדין נ"ל כהט"ז, והטעם בזה לפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי אחר המעשה, שאפילו לא יתקיים התנאי יתקיים המעשה, וכהא דכתובות כיון שכנסה אחולי אחלה לתנאי', והטעם דלולא דילפינן מב"ג וב"ר הוה אמרינן דלא אתי תנאי ומבטל מעשה, ואפי' לא נתקיים התנאי המעשה קיים, אלא שלמדין מב"ג וב"ר וע"כ בעינן דיני תנאים כעין ב"ג וב"ר, דאין לך בו אלא חידושו, וכיון שכן שהמעשה בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מב"ג וב"ר, ע"כ יכול לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו, ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטל התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים עכ"ל עיי"ש: ג) ומבואר מדברי הרא"ש שאין פירוש תנאי שכשלא נתקיים אין התחלה למעשה כי לא רצה באופן זה, דא"כ מה יועיל מה שמבטל אח"כ, סוף סוף תחילה לא הקנה רק באופן שיתקיים התנאי רק המעשה ראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי כיון שרצה בעצם המעשה, רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיכול להטיל בו תנאי, שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, וע"כ כשמבטל זה נשאר המעשה בתוקפו מאחר שלא הי' ביטול למעשה מצד התנאי ודו"ק: ד) והנה הרמב"ם כתב בטעם חזרה תוך כדי דיבור משום דהוי כטועה, וא"כ כשלא חזר לגמרי רק הטיל בו תנאי, והוי טועה במה שלא הטיל בו תנאי, וזה לא חשיב טעות במעשה, דהא אפי' הטיל תנאי חשיב רצון אל המעשה, ואי אפשר שיחשב תנאי מצד שטעה וכאילו דעתו הי' לתנאי, שהרי המתכוין לומר עולה ואמר שלמים אף עולה אינו, ולא נעשה עולה במחשבה לבד, וה"נ לא נעשה תנאי במחשבה לבד, ונשאר המעשה בתוקפו, וי"ל בקצרה ג"כ דכיון שלא חל שם תנאי [מחמת שטעה וכאילו רצה לומר תנאי] חשיב כאילו ביטל התנאי ודו"ק היטב: ה) ולפי דברי שיטת הרא"ש הנ"ל נ"ל ליישב, הא דבסוף פרק השוכר את הפועלים תלו דין תנאי קודם למעשה בפלוגתא דר"מ ורחב"ג ומינה דייקי התוס' בקידושין דרחב"ג פליג גם על תנאי קודם למעשה, ואינו מובן דהאיך יועיל טעם רחב"ג דצריך הדבר לאומרו לענין תנאי קודם למעשה, דהנה הראשונים הקשו בהא דאם לא באתי בתוך יב"ח כתבו ותנו לאשתי כתבו ונתנו בתוך י"ב חודש אינו גט, והא לא התנה בדיני התנאים, ותירץ הרשב"א דתנאה דע"י שליח לא מצי שליח לשנויי מדברי משלח, ואי שני בתנאה לא עביד ולא כלום ואסברא לה באבני מלואים סי' ל"ח סק"ב וז"ל דהשליח אין לו לשנות מדברי המשלח ממה שגילה בדבריו והו"ל מעביר על דבריו, והיינו דכיון דנראה מתוך דבריו שרוצה שלא יתנו לה עד אחר יב"ח א"כ אפי' לא התנה בדיני תנאים אין השליח רשאי לשנות עכ"ל: ואו) והנה הרמב"ן והר"ן כתבו כן לענין תנאי כפול, ומבואר דאפי' לא כפל לתנאי, מ"מ כוונתו מוכחת שאם יתבטל התנאי אינו רוצה במעשה, [וע"כ חשיב השליח משנה] ולכאורה קשה דא"כ למה צריך כלל תנאי כפול הא דברים שבלבו ובלב כל אדם מהני כאילו התנה, אך לפמ"ש במק"א ביאור שיטת הרשב"א בקידושין דס"ל דברים שבלב לקיים הוי דברים, ומ"מ מבואר פרק שבועת העדות דתרומה וקדשים הויין שני כתובים הבאים כאחד שמועלים במחשבה ובעלמא לא מהני מחשבה, וביארנו דהיכי שיש מעשה קנין מהני מחשבה ג"כ שמתרצה כמו דיבור, אבל היכי שאין כאן שום דבר לקנין, והדיבור עושה הכל לא מהני מחשבה, כי המחשבה לבד אינו פועלת כלל זולת בתרומה וקדשים, דגלי קרא, ולפי זה ביארנו דאפי' דברים שבלבו ובלב כל אדם לא מהני בזה, שהרי לקיים אפי' דברים שבלבו לבד הויין דברים, ומ"מ לא מהני משום שמחשבה אינה פועלת אף שבלב כל אדם מ"מ כיון שמחשבה הוא אינה פועלת, וע"כ לפי דברי הרא"ש הנ"ל התנאי הוא דבר בפני עצמו שחל התנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי, ואם לא כפל אף שידוע כוונתו כיון שמחשבה הוא אינו מועיל לפעול חלות תנאי, וא"כ מוכח מדבעי תנאי כפול שהתנאי דבר בפ"ע, וא"כ כיון שלא מצינו שום תנאי כי אם בב"ג וב"ר, אין לנו ראי' שיועיל תנאי רק דומיא דב"ג וב"ר, ואין בו אלא חידושו, אבל אם היינו אומרים שלא רצה רק בתנאי זה ואין התחלה אם לא נתקיים התנאי אין זה חידוש, רק סברא ולא שייך אין בו אלא חידושו, וכן מבואר מתשו' הרא"ש הנ"ל, דהא דאין לך אלא חידושו, רק משום שהתנאי ענין בפ"ע, וע"כ לענין תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, שאין ראי' מדלא התנה כך אלא כך, שאם הי' מתנה בהיפוך הי' שאלה ג"כ למה לא התנה להיפוך, וכ"ש תנאי ומעשה בדבר אחד, דלא הי' אפשר שיהי' בדבר אחר, וכן לענין שאפשר למעשה לקיים ע"י שליח, וע"כ משום שלא מצינו רק בתנאי קודם למעשה כו' אין לך אלא חידושו, וזה לר"מ דבעי תנאי כפול דע"ז יש ראי' מדאצטריך לכפול, ומזה מוכח דתנאי ענין בפ"ע כנ"ל ושייך לומר אין לך אלא חידושו, אבל לרחב"ג דאין ראי' מדאצטריך לומר ואם לא יעברו ולא בעינן כפילא, ושפיר י"ל שאין התנאי ענין בפ"ע רק סברא כיון שלא רצה להקנות באופן אחר ולא שייך אין לך אלא חידושו: ז) ובזה נבוא ליישב עוד שיטת הרמב"ן פ"ב דנדרים בהלכותיו דאף דלא קי"ל כר"מ בתנאי כפול, מ"מ בתנאי קודם למעשה קי"ל דבעינן, כמתני' דהשוכר את הפועלים. וכתב הרמב"ן שם דה"ה לאינך רק תנאי כפול לא בעינן דהוצרך הדבר לאומרו, וכן דעת הר"ן בקידושין, ותמוה, דא"כ מה הוכיחו הש"ס בסוף השוכר דתני תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאי בטל דאתי כר"מ: ח) ולפמ"ש י"ל, דהנה סוגיא דהתם הוא להוכיח דלא אתי כר' יהודה יעיי"ש, והנה סוף פרק שבועת העדות אל יכך פירש"י אם תעידני ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ומסקנא דש"ס לפי פיר"ח דר"מ משום דבאיסורא מודה דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, וחכמים פוטרין כתב הרשב"א דס"ל כיון שמעיד על ממון חשיב איסורא דאית בי' ממונא, וגם הרשב"א הביא תוספתא דחכמים היינו ר' יהודה, ומבואר דר' יהודה כר"מ ס"ל בקידושין דבעי תנאי כפול, ותמוה דבגיטין (מ"ו:) גבי המוציא אשתו משום איילונית דר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר מוקי הש"ס מאן חכמים ר"מ דבעי תנאי כפול