אבני נזר חושן משפט סו

שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר משום שאסור לחזור בו, ובשטמ"ק שם בשם רא"ש בתירוץ הב' דהוי כעושה תרומה ברשות ישראל עיי"ש, אבל שלא מדעתו אינו יכול להפריש, וה"נ אינו יכול להקנות, וה"ה דחשיב ראוי לחכמים כיון דדרשו לתת לו דמה שאינו יכול להקנות אין בכור נוטל בו פי שנים, ובטור משמע דרא"ש פליג ארמב"ם גם במכירי כהונה, אך הרמ"א הביא מחלוקת רא"ש על רמב"ם בשבחו נכסים מאליהן ובמכירי כהונה השמיט דעתו, וכפי הנראה הי' סובר דהרא"ש לא פליג במכירי כהונה ולפענ"ד נראה כמ"ש: ה) מ"מ לענין דינא נ"ל כפסק הש"ע, והנה בתשו' מהרי"ל סי' ע' דמכירי כהונה דחשיב מוחזק לאו משום דאסור לחזור דהא גבי סבתא חשיב לי' ראוי משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא אף דאסור למכור אלא משום דאינו יכול לחזור, וכן הוא באו"ז דאינו יכול לחזור, וכן בתוס' ב"מ גבי ת"כ אין מוציאין מידו דהקשו בתוס' שהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ותירצו במכירי כהונה, הנה דאינו יכול לחזור עכ"ד: ואו) והנה לפנינו באו"ז [שנדפס מחדש בירושלים] מפורש שיכול לחזור, אך אינו רשאי אך בסוף דבריו במעות שהפריש לצדקה ביש לו מכירי עניים אינו יכול לחזור וליתן לאחר, ובזה הטעם פשוט דדיבור לעני נעשה נדר, הגם שהדבר ברור שאם הפריש לצדקה בסתם ואח"כ בירר עני לא מהני בדיבור לבד כי לא חידש בזה צדקה, דמה נ"מ עני זה או זה הכא שמכירי עניים תחילה כשהפרישו לשם עני מכירו הפריש ושפיר נעשה נדר לאותו עני: ז) איברא דקשה טובא פרק יש בכור במת לאחר שלשים ר"י אומר נתחייבו הנכסים והא היורשים יכולים לומר לכל כהן ליתן לכהן אחר וממון שאין לו תובעין הוא, וריטב"א קידושין עמד בזה ותירץ במכירי כהונה, ואי רק איסור לשנות דבריו הלא היורשים לא הבטיחו (ומצוה לקיים דברי המת לא אמרינן אלא אם השלישו ביד אחר לשם כך כבש"ע חו"מ סי' רנ"ב] וע"כ לומר דנעשה שלו ומשום שסופו לבוא לידו כבא לידו דמי ונעשה שלו, ומה שהוא יכול לחזור הוא כעין סברת התוס' פסחים (י"ג:) ד"ה כל העומד בזרק שלא לשמן כיון שעקרו מלשמן גרע מנשפך הדם דאיגלאי מילתא שלא הי' עומד לזרוק, וה"נ כיון שחזר בו אגלאי מילתא שלא הי' עומד לינתן לו, אבל אם הוא לא חזר רק שמת וחזרו יורשים שפיר הי' עומד לינתן לו וכמאן דמטי לידי' דמיא. ע"כ אין היורשים יכולים לחזור, וכ"ש בנ"ד שלא חזר כלל דהוא של מכירי כהונה לגמרי ונוטל הבכור פי שנים: ח) ומה שהוקשה למהרי"ל מעובדא דסבתא כיון דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא, לדידי לק"מ דהתם משום הכי חשיב שלה וכיון שהוא שלה אינו של הבת אבל במתנות כהן אחר שאם נתן לו בדיעבד מהני אינו שלו כיון שאינו יכול למוכרו ע"כ שפיר חשיב של מכירו הואיל וסופו לבוא לידו: ט) ובקצוה"ח נסתפק בנשבע ליתן מתנה לאחר ומת אותו אחר אם הבכור נוטל פי שנים כמו במתנות כהונה, ולדידי פשוט דלא דמי למתנות כהונה שהתרומה מגיע לכהן אך שלא נודע למי יגיע, ועיין סנהדרין (קי"ב:) אך זה שבודאי תגיע לידו חשיב שלו משום שהוא ג"כ כהן אבל בשבועה גרידא לאו כלום הוא, ויש לדמותו ג"כ להא דסבתא הואיל ואי זבנא כו' וה"נ הואיל אי מיתשיל עלה וכ"ז פשוט: מחודש ח. יש לעיין כיון דברייתא כרבי מוקמינן לה בגמ' בפרט לרא"ש דהא דמתנות כהונה גופי' דווקא לרבי] למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפי' בפדיון הבן במתנות כהונה יטול פי שנים, דהא לרבי נוטל פי שנים במלוה ומ"ש זרוע ולחיים וקיבה דנקט, ונ"ל דטעם מתנות כהונה משום דסופו לבוא לידו כמי שבא לידו דמי ופדיון הבן שגוף החוב לא יבוא לידו רק הכסף לא חשיב המלוה ברשותו: מחודש ט א) פירש רשב"ם דמלוה על פה אף לרבי לא שקיל פי שנים הואיל ויכול לומר פרעתי, תמוה לי דבב"ק (מ"ג) מפורש שגם בנזקין לרבי שקיל פי שנים, גם גוף הסברא דמצי למיטען פרעתי מש"ה חשיב ראוי אינו מובן, ונראה דרשב"ם ס"ל להלכה שעבודא לאו דאורייתא כפשט סוף סוגיא דגט פשוט דמלוה על פה גובה מן היורשים רק משום נעילת דלת, ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כתבו הראשונים דפריעת בע"ח מצוה, ובפרק הכותב אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומסיק דכופין אותו ומכין עד שתצא נפשו וא"כ במלוה על פה דמצי למימר פרעתי וא"א לכופו שוב הוי ראוי גמור דשעבוד אין לו עליו רק מצוה על הלוה, אבל המלוה אין לו כלום, בשלמא מלוה בשטר הואיל ויכול לכופו בב"ד חשיב ממון למלוה אבל על פה שאינו יכול לכופו ועכשיו אין לו כלום הוי ראוי גמור, אבל בב"ק שם דקאי למ"ד שעבודא דאורייתא, שהרי מקשה ונוקמא לרבה בגבה מעות דאז הוה ראוי ואי לאו דאורייתא אפי' קרקע הוי ראוי כמו מעות כמפורש סוף גט פשוט, וע"כ קאי הש"ס אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא או משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, וכיון דשעבודא דאורייתא אף שיכול לומר פרעתי הוי מוחזק לרבי שו"ר בקצוה"ח הקשה כן על רשב"ם והניח בקושיא ולפענ"ד ברור כדכתיבנא: ב) ובתשו' רשב"א מיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ג דרבית חשיב כמו מלוה ע"פ כיון שאינו משתעבד בשעה שכתב השטר, ובזה פירש טעמא דנוטל בקרן ולא ברבית דבקרן כיון דנקט שטרא כמאן דגביא, משא"כ רבית לא חשיב מלוה בשטר, והנה רבי דאמר נוטל פי שנים גם ברבית ע"כ גם במלוה על פה ס"ל נוטל פי שנים, והיינו דרשב"א לשיטתי' שעבודא דאורייתא ע"כ אין נ"מ בין קרן לרבית, ולרשב"ם ע"כ ס"ל גם רבית חשיב מלוה בשטר מדנוטל פי שנים לרבי, ובהא דאינו נוטל ברבית הא פירש רשב"ם טעם אחר: ג) ובש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ז נקיט לעיקר כדעת רשב"א הנ"ל דרבית חשיב מלוה ע"פ וכתב שיש לו ראי' מהש"ס, והנה רשב"ם ע"כ חולק כנ"ל ובהא דהש"ס הא פירש רשב"ם טעם אחר ובפרט