אבני נזר חושן משפט סה

צרור הכסף בכתב לראשון דאקני ולא לשני ואח"כ קנה דחולקין וכמו שביארתי הטעם כן ממש בנ"ד: טו) ודעת תשו' לרמב"ן שיש במטלטלי דין קדומה, הרשב"א (כידוע תשו' לרמב"ן הנו מהרשב"א רק שהם מיוחסות לרמב"ן] לטעמי' בתולדות אדם סי' רנ"ב דגר שמת והניח מטלטלין בע"ח גובה מהם, רק כשחל עליהם רשות יורשים פקע שיעבודו, הנה דאף כשעכשיו אין הנכסים של לוה בע"ח גובה מהם והרי בא מחמת הלוה תחילה ע"כ יש בהם דין קדומה, וטעם תשו' רשב"א הנ"ל עפימ"ש בח"ד ס"ס קנ"ב בטעם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דיתומים שלא עשה להם טובה ולא יקראו לוה רשע כשלא ישלם חוב אביהם הם עשוים להבריחם ואין המלוה סומך דעת על מטלטלי דיתמי ומעיקרא מסלק נפשי' מן המטלטלין כשיבואו ליד היתומים, אבל כל זמן שלא באו ליד היתומים אף שאין ללוה זכות בהם כגון גר שמת גובה מהם: טז) שו"ר להרשב"א שלהי קידושין במטלטלי דכל זמן שהם תחת יד הלוה שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו עיי"ש והוא כמו שכתבתי בדאיקני: טוב) ודע שדבריו בקידושין הם קצת שלא כדברי רשב"א בתולדות אדם שגובה ממטלטלין דגר שמת, ובח"ד דמה שבאו ליד יתומים מפקיע שעבודו משום דלא סמכא דעתו שלא יבריחום היתומים, ולפי שיטתו בקידושין נראה שאין דין קדומה במטלטלין זולת אם שעבדם בפירוש ולפי דבריו בתשובות לעולם יש דין קדומה במטלטלין: מחודש ו. א) דעת רשב"א למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו אלא שכופין אותו לקיים המצוה [ודעת התוס' דאף דשיעבודא לאו דאורייתא לא קי"ל כר"פ דאמר פריעת בע"ח מצוה אלא כר"ה ברי' דר"י וס"ל דר"ה ברי' דר"י סובר דאף דלאו דאורייתא מ"מ לאו מצוה אלא שעבוד הגוף לפרוע, ודעת רמב"ן דאף ר"פ לא אמר פריעת בע"ח מצוה רק גבי יתומים ולא בדידי'] ודעת רמב"ן וריטב"א ור"ן דיורדין לנכסיו דעד שאתה כופאו בגופו כופאו בממונו, ובפרק נערה הביא ר"ן דברי רשב"א בצדקה דאין יורדין לנכסיו רק כופין ולא חולק עליו, ולמה גם ברבית קי"ל בש"ע דאין יורדין לנכסיו באין חולק: ב' ונראה לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות שחיטה שאם פרחה האם מעצמה לאחר שלקחה לא קיים המצוה שנאמר שלח תשלח, ונראה לבאר הענין עפ"י המשנה מגילה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ופירש מהר"ל בספר התפארת שאף אם גזר על האדם לרחם הוא גזירה על האדם שיהי' איש טוב, וכל ד"ת במידת הדין שכך הדין שיהי' האדם איש טוב אבל אינו רחמים על הקן צפור שד"ת במדת הדין, וע"כ אם פרח מאליו האדם לא עשה מצוה ובצפור אין המצוה שא"כ הי' זה רחמים כנ"ל ע"כ אין המצוה רק אם מקיים במעשה וע"כ בצדקה אין מצוה רק אם אדם נותן בידיו, והא דמצא עני ומתפרנס בה הר"ז מתברך עלי', אולי אין זה עיקר המצוה, מ"מ מתברך עלי', המגיה], אבל אם ב"ד יורדין לנכסיו והוא לא נתן לא נתקיים המצוה מצד הנותן ומצד העני שמגיע לו אין מצוה, דא"כ הי' מצוותו רחמים ואינם אלא גזירות, וכן רבית שכתב רמב"ן בפירושו עה"ת במה שאין איסור בג"ת שאין זה אלא לנהוג רחמים וחמלה עם אחיו, וא"כ אין המצוה מצד הלוה שא"כ הי' רחמנות רק מצד המלוה ואין המצוה מתקיימת רק אם יתן בידיו ע"כ אין יורדין לנכסיו רק כופין אותו עד שיאמר רוצה אני או יתן בידיו דהוי כאומר רוצה אני כמ"ש הב"י סי' ר"ה, אבל חוב שבמידת הדין מגיע למלוה חובו שפיר המצוה גם מצד המלוה ומצוה זאת מתקיים בנתינת ב"ד למלוה לבדן): דיני נחלות: מחודש ז. א) ב"ב קכ"ג ע"ב בגמ' הכא במכירי כהונה יש לעיין אם דין זה אליבא דרבי דברייתא אתיא כוותי' אבל לרבנן דס"ל כל מה שאינו יכול להקנות לא חשיב מוחזק לגבי בכור גם במכירי כהונה לא חשיב מוחזק: ב) והנה בגיטין (ל'.) במלוה מעות את הכהן דמפריש עליו ומקשה בגמ' הא לא אתיא לידי' ומשני במכירי כהונה פירש"י דשאר כהנים אסחי דעתייהו, ואין ראי' מזה דמש"ה חשיב שלו די"ל דמועיל רק שיוכל בעה"ב לעכב לעצמו ואין בו משום גזל השבט כעין שמותרים בלקט משילכו בו הנמושות משום דעניים מסחי דעתייהו כמפורש באלו מציאות אבל לא שיחשב שלו: ג) איברא דאכתי תיקשה איך קיים מצוות נתינה, ויש לפרש שהוא בעצמו זוכה עבור כהן מכירו וכשאינו מכירו אינו יכול לזכות עבורו כיון שהוא שלו משום טובת הנאה ממון ואין אדם זוכה בשלו לאחר, אך במכירו שאסור לו לחזור לא חשיב עוד ממונו כמו איסורי הנאה אינו ממון ושוב יכול לזכות בעצמו עבור הכהן וכן הא דחולין (קל"ג) דמכירי כהונה יכולין לזכות המתנות לצורבא מרבנן י"ל ג"כ משום שהצורבא מרבנן זוכה עבור המכירי כהונה וחוזר וזוכה לעצמו ברשות המכירי כהונה, ואף בשעה שהרשהו עדיין לא בא לידם י"ל דחשיב בידו לקבלם מיד בעלים שבודאי הבעלים יתנום לידם שאסורים לחזור, אבל מ"מ חשיב ראוי גבי בכור לרבנן, ואף דרשב"ם פירש בדרבנן לתת לו וכשם שבמתנה אין אדם מקנה דשלב"ל והכא לא חשיב דשלב"ל כיון דבידו, לק"מ, דהנה צריך להבין בסוגיא דמקשה ורבי נמי הא כתיב לתת לו, הא רבי ס"ל בקידושין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' במעכשיו דמפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו, וצ"ל דהא מודה ר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכ"ש הכא שנפל לו לאחר מיתה ועיין לקמן באריכות, וע"כ ה"ה דבידו לא מהני בנכסים שנפל לאחר מיתה: ד) אך הרמב"ם פסק דמכירי כהונה חשיב מוחזק אף דפסק כחכמים, והנה ב"מ (מ"ט.) ישראל