אבני נזר חושן משפט נה

האדם מחמת שהוא מעיר אחרת ודאי שייך מפני המחלוקת: והנה יש להביא ראי' מסוף פרק בני העיר והובא ביור"ד סי' רנ"ו סעיף וא"ו ביחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עלי' בני העיר צדקה דמחוייב ליתן לעניי אותה העיר, וכתב הט"ז הטעם דיחיד נגרר אחר העיר ולאו משום חשד לבד מחוייב ליתן עיי"ש, וה"נ האי שמעיר ראקוב הוא נגרר אחר העיר לקיים מה שתקנו עליהם ועליו ג"כ: ועוד נ"ל טעם אחר דמן הדין אסור לבוא למכור על יומי דשוקא כי שאלתי סוחרים אם מדינא דמלכותא יוכל יחיד מעיר אחרת לבוא למכור על הטארעק ואמרו לי כי אסור זולת צרכי מזונות, וא"כ אפי' נאמר כי אין הולכין בזה אחר דינא דמלכותא בד"ת, מ"מ שוב כל הבאים לקנות דעתם על בני העיר וחשיב הבא מעיר אחרת יורד למחייתם, ומנא אמינא לה מגוף הסוגיא דב"ב (כ"ב) דיקולאי דקי"ל במעשה דהנהו דקילתא שבאו למחות ביומא דשוקא, הכי עד הנהו דקילתא לא הי' יומא דשוקא כלל אם רצו לבטל כל יום השוק הלא זה מנהג כל העולם שביום השוק מתקבצים ממקומות אחרים למכור ולקנות וכמ"ש הפוסקים בענין מכירה בב"א: והנ"ל בזה דענין יום השוק שמתקבצים ממקומות אחרים למין סחורה ידוע למכור ולקנות וזה לא עלה על דעת שום אדם לאסור וכן דעת הקונים הבאים לקנות מהסוחרים ממקומות אחרים ואפשר אם לא נתיר להם למכור לא יבואו כלל רק מחמת שמתקבצים הרבה אנשים ואגב צריכים לקנות גם דברים אחרים, וזה רצו הנהו דקילתי לבטל שלא יוכלו לקנות מה שאינו עיקר יום השוק רק מבני העיר ולא עלה בידם, די"ל דגם קונים רק משום שיש הרבה סוחרים ממקומות הרבה ואם לא יקנו בעירם, ולא אסרו חכמים אלא למכור לבני העיר דמסתמא לא ילכו למקום אחר לקנות, והשתא יובן הטעם דאסור למכור לאינשי דאתיא מעלמא כשאינו יום השוק דכשאינו יום השוק בודאי לא באו לכאן לקנות מאיש נכרי שהרי לא עלה בדעתם שיש סוחרים אחרים ועיקר ביאתם על דעת בני העיר, והשתא בזמה"ז שיש חק המלכות שלא ימכרו ממקומות אחרים שוב כל הבאים דעתם רק על בני העיר וחשיב הבא ממקום אחר יורד למחייתם כנ"ל: עוד טעם אחר לאסור, דוודאי אם יוכל האיש ממקום אחר למכור יבטלו בני העיר תקנתם דאדעתא דמרי' לפקרי' כו' לא שהם לא ירויחו רק האיש נכרי וזה פשוט, וא"נ דומה להא דאמרינן בע"ז (כ) שהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי [ולר"י לא צריך קרא לזה עיי"ש] והקשו בתוס' וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל אינו מצוה כ"כ, ותירצו בתוס' דווקא נבילה שלישראל אינו אלא דבר מיעוט ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר, ולמדנו מדברי תוס' אלו דכ"ש בישראל כיוצא בזה מחוייב. וא"כ בנ"ד שאם ימכור האיש נכרי יבטלו בני העיר תקנתם ובוודאי יש הרבה סוחרים ולא יגיע לאיש נכרי רק חלק קטן ולרו"מ הלא יפסיד כל המסחר כי אם לא יבוא יהי' לרו"מ כל המסחר ודאי מחויב להניח המסחר ההוא, דמה התם מחוייב ליתן מכיסו כ"ש שמחוייב להיות שוא"ת שלא להפסיד לחבירו בשביל דבר מועט שלו ולא יהי' רב שבעיר כגר תושב: ולדעתי אף מקצת הטעם יספיק לאסור על האיש מראקוב כ"ש בהצטרף כולם יחד, והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש: הק' אברהם סימן מו: שנית להרב הנ"ל. ב"ה יום א' בא. אמרותיו שנית הגיעני והנני עובר בדבריי הראשונים דיש למחות בידו ושניי הטעמים מפני המחלוקת, ומה שדחה ידידי הרה"ג ר' פינטשע נ"י דאין ללמוד ממון מאיסור ומעכ"ת מצא לו סיוע מדברי מהרשד"ם ותמה איך נעלם ממני תשובה זו והלואי הי' יכולת בידינו ללמוד כל הש"ס והפוסקים במקומם אשר ת"ל יש יכולת ללמוד מהם כל דין בלי עיון בשו"ת, ובאמת דברי מהרשד"ם תמוהים אצלי ויבואר אח"כ: אולם תמיהני שלא השיב כלום על הראי' ממגילה דמפורש שם דיש יכולת לבני העיר לגזור על היחיד שבא לשם ליתן צדקה בכללם, ומה לי ליתן צדקה לעניי העיר או לפרנס הרב שבעיר, שחוב על ישראל לפרנס חכמיהם וכמו שהאריך הרשב"ץ בתשובותיו בטעם היתר פרס של הרבנים והסכים עמו הב"י בהלכות ת"ת ולפיכך אם יהי' חילוק בין איסור לממון מה חילוק בין ליתן צדקה לעניים או לפרנס תלמידי חכמים ועיין בר"ן נדרים שהעלה בספק מתנת עניים הוי ספיקא דממונא: ועתה בוא נבוא לדברי מהרשד"ם שחילוק יש בין איסור לממון וראייתו מירושלמי במכרתי שדה ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אלי וגם מדברי הרמב"ם דכשאין הבעל מערער אין חוששין שמא מזוייף שאין דין איסורין כדיני ממונות. גם מסוגיא דריש קידושין ממונא מאיסורא לא ילפינן, וכל דבריו תמוהים דכל הני בטעמא תליא דבלקיחת שדה לא שייך מירתת כמו בא"א שיוחזק בנואף ובניו ממזרים, אבל בממון מה יפסיד, אם יבואו עדים יחזיר ממון, וכ"כ המפרש לירושלמי פרק כיצד, וההוא דגט הטעם מפורש הר"ן כתב שאין האשה ממונא של בעל ואין טוענין עבורו, התוס' כתבו משום עגונה, וההוא דקידושין דמי כי אוכלא לדנא, דשם גזה"כ שהתורה זכתה לאב להפר נדרי' ואין ללמוד שזכתהו לממון, אבל ההוא די"ב חודש בטעמא תליא מילתא ומה נ"מ בין איסור לממון (ועוד הא הש"ס מייתי המשנה דנדרים ושם הוא איסור, ואל תשיבני דשם הולכין אחר לשון בני אדם, דא"כ מה מייתי מעיר הנדחת, אלא ודאי דגם בנדרים היכא דאין לשון בנ"א מבורר הולכין אחר ד"ת, ועיין בתוס' יבמות ע"א