אבני נזר חושן משפט מד

מעשר שנים, ואח"כ לקח לו שמעון עוד שותף את לוי ועברו איזו שנים שלא הי' לראובן עסק עם שמעון, ואח"כ נזדמן להם עסק וציוה ראובן לשמעון לנסוע לבקרו, ויען כי נמצאו שמה עוד קופצים על העסק השתדל שמעון שיעשו כולם שותפות, וקנו העסק על שם יהודא ונתנו לראובן ארבעים פ"ט, ואח"כ נזדמן להם קונה על כל העסק עם ריוח ומכרו את העסק, וכעת תובע שמעון מראובן את חלק הריוח כאשר הי' המדובר ביניהם מאז. וראובן דוחה אותו באשר שהי' איזה שנים שלא הי' שותף אם מפני שלא אמר לו בשעת חלוקת העסק גם מפני שלקח מעט ממעות: תשובה. רואה אני דברי כת"ר נכונים כי מסתמא על מנהג הראשון נתכוין, כהא דסי' של"ג בפועל שנשכר לשנה ראשונה בכך וכך, ואח"כ שכרו לשנה שני' אמרינן דמסתמא על תנאי הראשון, ואף שכאן הי' הפסק זמן ביניהם משמע בתשו' מהרשד"ם שאין לחלק בזה: אך אני מסתפק הואיל ועכשיו יש לו שותף אחר לוי ואף ליער זה הי' לוי שותף כמבואר בהשאלה, יש לומר שלא הי' מתרצה מעולם להיות לו שותף שלישי, ואם גם בשנים שהי' שמעון אצלו הי' לפעמים שותף אחר ואעפי"כ הי' שמעון שותף אזיל חשש זה, אך לא נתבאר זאת בשאלה, אך כתוב בשאלה שגם אחר יער זה הי' לראובן ושמעון עסקים רבים ונתן לו שליש כמקודם, אם בעסקים ההם הי' לוי שותף ואעפי"כ נתן לו מחלקו, הוכיח סופו על יער זה שג"כ כוון שיהי' שמעון שותף: ואף דבפ"ב דחולין (ל"ט:) עלה בספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, הנה בגיטין (ס"ו.) קי"ל כרשב"ג בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ובחולין (שם) מפורש הטעם משום דאמר כתבו ופירש"י ואיכא קצת הוכחה בתחילה, וה"נ הא הי' הוכחה תחילה מעסקים הראשונים, רק שהי' ספק מחמת שלא הי' אז לוי שותף, לזה שפיר אמרינן הוכיח סופו דאף שלוי הי' שותף מ"מ יתן לשמעון שליש: אך אם בעסקים האחרים לא הי' לוי שותף יש לראובן טענה זו, אך מ"מ שטחיות המעשה מורה שכוון שיהי' כימי קדם ויבצעו תמימים: הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן לח. ב"ה יום ב' הדברים תנד"ר לפ"ק פה חצר גלאגווע שלום לכבוד אהובי תלמידי הרב המאוה"ג חריף ובקי מו"ה שאול נ"י האבד"ק וויערשאוו. בטח נודע לך מהמחלה ר"ל הסובבת בגליל לויביטש, השי"ת ירחם ויסיר המחלה עדי עד מכל מקומות בני ישראל, זאת היתה הסיבה שלא השבתיך, שבוע העברה באתי לפה ועוד הי' לי כמה טרדות, היום פניתי מעט להשיבך, האומנם כי ידעת כי מתרחק אני את עצמי מלדון ד"ת ולית אנא חכים למידן ד"ת, מ"מ אשיבך כנושא ונותן: הנה בחו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז פסק המחבר האומר תנו לפלונית לנדוניא חייב לתת מיד, ואם מתה שייך ליורשי', ורמ"א הביא חולקין שאם מתה לא זכו היורשין והכריע כמותם: והנה בד"מ אהע"ז סי' נ"ג הביא תשו' הרא"ש כדברי רבינו חיים דלא זכו היורשים, וכתב דאפשר הרשב"א מודה אף דס"ל ינתן מיד, אם מתה המעות חוזרין, ויש לומר דמשום זה הכריע כדעת רבינו חיים שבמרדכי הואיל דהרא"ש מסייע לי' ומהרשב"א אין סתירה: והנה יש לעיין בדברי הד"מ, הלא הרשב"א פסק במעות הנגבה לפדיון שבוים ומת קודם שנפדה, המעות ליורשים, והובא ביו"ד סי' רנ"ג (סעיף ז', וצ"ל דרמ"א ס"ל טעם הרשב"א משום דבגבו עבורו ביזו אותו, ולגבי יורשים אחיל זילותי', על כן ינתן ליורשים, אבל לא יוחזר לבעליו, דא"כ ביזו אותו למפרע בחנם ואסור, ועיין סנהדרין (מ"ח.) ומג"א סי' קנ"ג סק"ה שמחלק בין גבו דאיכא בזיון בין יחיד המנדב, וע"כ בגבוי ליורשיו, משא"כ ביחיד המנדב: אולם הב"י הביא תשו' הרשב"א בקיצור, ויש לפרש כך, אבל בזמנינו נדפס תשו' רשב"א חלק ד' ושם נמצא התשובה ההיא, ושם מבואר שאין הטעם משום זה, ויש לומר דאלו ידע הרמ"א שהרשב"א כנגדו לא הי' מכריע שהוא אזיל לטעמי' בד"מ אשר נראה בעליל שלא ראה התשו' רשב"א ח"ד, וא"כ נשאר ספיקא דדינא: והנה להרשב"א הדבר ברור בנ"ד ששייך ליורש של המקבל מתנה, שאין לדחות משום שלא ציוה לתת רק בעת הנשואין, ועד שיגדל יהא ביד אפטרופוס שהדבר ברור דנתינה ליד האפטרופוס כנתינה ליורש, ואם הי' מתגדל עד שלא היה צריך לאפטרופוס הדבר ברור שהי' נותנין לו אף קודם נשואין, וא"כ הוא דינו של הרשב"א ממש, ומ"מ כיון שהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מיד יורשי המת כמ"ש בתה"ד סי' ש"נ: הגם שיש לפקפק לפמ"ש הרא"ש ב"ב פ' מי שמת בספק הקדיש או הפקיר אם עמד אינו חוזר' ולא אמרינן אומדנא אלא היכי דבריר לן אומדנא אף דלא קי"ל הכי, מבואר הטעם בב"י משום דגוף האומדנא דלא שביק נפשי' ארטילאי ברור, אך שיש ספק מצד אחר משום שהקדיש וכו'], יש לחלק בין ספק לפלוגתא דרבוותא, ועיין ש"ך יו"ד סי' נ"ז בדוב שקפץ על השור ודו"ק: אך בנידון דידן שהמתנה הי' לבן בנו, ובתה"ד סי' ש"נ דהאומדנא לא הוי אלא באיש נכרי, דוודאי לא הי' נותן רק משום מצוות נשואי יתום אבל בת בנו וה"ה בנ"ד בן בתו ועיין פ' הבע"י: האומנם כי יש לחלק, כי בתה"ד הוי המעשה שאמר שתקח חגורה, ובזו ודאי אין לתלות המתנה בחגורה, משא"כ בנ"ד לצורך נשואין יש לתלות המתנה בזה, מ"מ הלא מפורש בתה"ד בנדון המרדכי שהי' בנשואין מ"מ כתב הטעם רק משום שהוא איש נכרי: וא"ת הא גופי' קשיא למה צייר התה"ד דינו בחגורה ולא בנשואין [וידוע שהתה"ד עשה המחבר בעצמו השאלות, לק"מ, שהרי רצה להשמיענו הדין