אבני נזר חושן משפט מב

שחכמים ביטלו קנין מעות, היינו אם חזר לבסוף אבל כשעמד במקחו ומשך קנה משעה שנתן המעות, ואז אמרתי לך דמקושיית הש"ס ע"ז (ס"ג.) וכי אמר לה בטלה זה הא מחסרה משיכה מוכח להיפוך, ועתה שלחת לי ספר נאות יעקב שכתב כן שקנין מעות חל אם לא חזר לבסוף: תשובה איברא הוא כתב כן לדעת רש"י ובעה"מ דלאחר שנאנס אינו יכול לחזור, ולשיטתם לק"מ מקושיית הש"ס הנ"ל, דקושיית הש"ס אזיל אליבא דר"ל דקי"ל כוותי' לדעת רש"י, שהרי גם תירוץ הש"ס בזונה נכרית דלא קניא במשיכה אליבא דריש לקיש דלר' יוחנן נכרי במשיכה, אך ראייתי הי' מהתוס' שכתבו שם דקושיית הש"ס אף אליבא דר' יוחנן, ולהתוס' באמת אף אם לא חזר לבסוף לא חל קנין מעות, שהם סוברים דגם לאחר שנאנס יכול לחזור בו ויותר מזה דאפי' מי שפרע לא מקבל: והנה הרמב"ם פ"ד מ"ה איס"מ הי"ג פסק כאקומתא דבזונה נכרית אבל בזונה ישראלית אינו אתנן אלא אם כן קאי בחצירה, והוא פוסק דבר תורה מעות קונות, מכלל דסבירא לי' דאף לר' יוחנן דמעות קונות כיון שבטלו חכמים קנין מעות אפילו לא חזר לבסוף ומשך לא קנה מתחילה רק בשעה שמשך, ובאמת שקשה לדעת הרמב"ם בהלכות תרומות פ"ט ה"ח כהן שמכר לישראל פרה במעות לא יאכילנה כרשיני תרומה דמה"ת אסורה בתרומה, ה"נ מן התורה הוי אתנן: והי' אפשר לומר דהנה בגמ' ב"מ (מ"ז:) בסוגיא דמעות קונות דהא דקאי במי שפרע לר' יוחנן משום דמה"ת מעות קונות, והנה בפרק האשה רבה דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא, ועל כן אם הי' חכמים עוקרים קנין מעות לגמרי ויהי' הדין הפקר ב"ד הפקר למה יהי' קאי במי שפרע, אלא ודאי נשאר מדין תורה הקנין רק מדרבנן בטל תיכף, ועל כן לא יאכילנה כרשיני תרומה, אבל באתנן דנעשה מקח באיסור וליכא מי שפרע שפיר אמרינן הפקר ב"ד הפקר ולא הוי אתנן: אך באמת לא נראה לי שיהי' נקרא מקח שנעשה באיסור, דזה לא שייך אלא כשהפסיקה הי' באיסור בזה אמרינן דלא חל הפסיקה כלל, אבל הכא הפסיקה ליתן הטלה היתר הוא ואף שעבר עבירה הביאה מה דהוה הוה, ומה זה ענין להתבטל בזה פסיקת הטלה שלא יהי' במי שפרע: על כן נראה יותר שהרמב"ם סובר כדעת רבינו יונה בשטמ"ק ב"ב (ק'.) דרק הפקר נעשה מה"ת אבל לא קנין, ועל כן כשהבהמה אינה של כהן המוכר אסורה בתרומה, דרבנן הפקיעו רק שלא יהי' של הלוקח, ומ"מ כיון שאינו שלה לא נעשה אתנן, אלא דקשה לפי זה אפי' כהן שמכר לכהן במעות לא תאכל כרשיני תרומה דמה"ת אינה לא לזה ולא לזה: ומלבד כל אלה קשה טובא לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דלא יאכילנה כרשיני תרומה משום דמה"ת מעות קונות, שהרי הרמב"ם הוא הפוסק סוף פרק א' מהלכות תרומות תרומה בזמן הזה ואפי' בזמן בית שני דרבנן, ולמה לא יועיל מה שמדרבנן הוא של המוכר להאכילו תרומה, וכן מפורש בירושלמי פרק ז' דיבמות דלמ"ד מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות בימי עזרא מאכלת הבת בקנין דרבנן: אשר על כן נראה יותר כדברי נאות יעקב דטעם הרמב"ם משום דאם לא חזר הוי קנין למפרע, והא דלא הוי אתנן בקנין מעות, משום דבשעת ביאה אינו מבורר שיהי' שלה דשמא יחזור בו ובאתנן בעינן שיהי' מבורר בשעת ביאה כמ"ש התוס' שם, אלא דקשה לפי זה תירוץ הש"ס דקאי בחצירה ושויא אפותיקי ואמר לה אי לא מייתינא זוזי עד יום פלוני שקלי' באתננך הא מ"מ אינו מבורר בשעת ביאה: ונראה דהנה צריך להבין תירוץ הש"ס. הא בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו באפותיקי כדאיתא בהשולח מ"א. בעבד שעשאו רבו אפותיקי דשיחרור מפקיע מידי שיעבוד, ומפורש בתוס' שם דלמ"ד למפרע הוא גובה אינו מפקיע, ועל כרחין גם באפותיקי מכאן ולהבא הוא גובה, וצ"ל משום דבע"ח קונה משכון, והא דלא קאמר סתם במשכנו אצלה, נראה ליישב לדעת בעל התרומות דשכירות כשם שאינו בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כך אינו במצוות השבת העבוט, וא"כ הדין כמו ישראל מנכרי דלא קנה משכון משום דאינו בולך תהי' צדקה, ה"נ במשכון שכירות, על כן משני דאמר לה ואי לאו שקלי באתננך, והוא בשום לב על ענין בע"ח קונה משכון, איזה זכות יש לו בו, הלוא אסור להשתמש בו, ואף שכתבו התוס' שיכול לקדש בו את האשה, מ"מ הא גופי' קשיא במה מקדשה [ואיזה זכות נותן לה שמקדשה בו למ"ד בע"ח קונה משכון יותר מלמ"ד אינו קונה משכון] ואיך נעשה סיבה מהמסובב: אך לפענ"ד נראה עפ"י מ"ש הריב"ש ופסק כן הש"ע סי' ע"ג סעיף ט"ו דהמלוה בעצמו יכול למכור המשכון בלא ב"ד מומחין ואף שהש"ך השיג על הריב"ש כבר דחאו התומים וישב פסק הש"ע וריב"ש בדברים נכוחים] הואיל ובעל חוב קונה משכון: מעתה נאמר דזה ענין בע"ח קונה משכון, שא"צ ב"ד לגוביינא, וע"כ המשכון בחזקת המלוה כעין שכתבו התוס' כתובות (צ"ו:) בהא דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי הואיל ומוכרת שלא בב"ד מומחין, והא דנאמן לומר פרעתי בכתובה למ"ד דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, היינו משום דאיכא הוכחה שנפרעת שאין הכתובה בידה יעיי"ש תירוץ ראשון של התוס', ובמשכון עדיף יותר, שהמשכון בידו, על כן לכולי עלמא חשוב שלו הואיל ויכול למוכרו שלא בב"ד: מעתה בשכירות שאין קונה משכון, מ"מ כשאמר בפירוש ואי לא שקלי' באתננך וא"צ שום שומא וגביי' וודאי א"צ ב"ד וחשוב מעתה שלה כמו קנין משכון ועל כן לא מבעיא לשיטת התוס' פסחים (ל"א:) במשכון אפי' לא גבאו לבסוף הוי שלו עד הגביי' דחשוב מבורר בשעת ביאה, אך אף לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דכשפדאו לבסוף לא הוי שלו, היינו כמו בתי ערי חומה, דכשפדאו הוי הלואה למפרע אף דרחמנא קריי' מכר, מ"מ פשיטא להש"ס דכשפדאו הוי הלואה למפרע, ומוכיח מזה דהתירה תורה רבית בבתי ערי חומה, א"כ הוא הדין במשכון אף דקונה, מ"מ כשפדאו נתבטל הקנין למפרע, והתוס' לשיטתם באיזהו נשך (ס"ד:) דבאמת לאו רבית מן התורה, דמכירה הוא, אלא