אבני נזר חושן משפט לג

מנכה לו משכירותו, וכן בשדה אכלה חגב במכת מדינה דליכא למימר מזלך גרם מנכה לו משכירותו כיון דהחיוב חל אח"כ, ואז הא נתקלקלה שלא במזל השוכר: וע"כ נכונים דברי המג"א במשכיר מכס לגוי, דישראל ג"כ שוכר המכס ממושל העיר, והרי לישראל לא הי' לו רק קנין שיעבוד, וכשמשכירו לגוי הוא כמקדש בשט"ח דאחרים דמקודשת, דשפיר נפיק מיני' דמקדש, שלא נשאר בידו כלום, וכמו המקדש במלוה דאינה מקודשת משום דלא מטא לידה כלום, אבל חשוב נפיק מיני', שמתחילה הי' לו מלוה עלי' ועכשיו אין לו, ממילא בשט"ח דאחרים חשוב נפיק מיני' ומטא לידה, וה"נ חשוב בשעה שהשכירה לגוי נפיק מיני' דישראל ומטא לידי' דגוי ונתחייב תיכף עבור השכירות, ולא בשבת עבור לקיחת המכס ולאו שכר שבת שקיל: נשוב לנידון דידן, בוודאי לא חשיב נפיק מהקהל כלום בשעה שמשכירין, דלא שייך שהי' להם תחילה שיעבוד על עצמם, רק אחר כך בשעה שלוקח החוכר דמי השחיטה ביוקר, ועל ידי זה מתייקר הבשר (וזה הטעם שלוקחין מעות מהקצבים יותר על דמי השחיטה שלוקחין השו"ב לעצמם, משום שהקצבים לוקחין ע"י זה דמי שחיטה ביוקר] או משום דבשעה שלוקח החוכר מהקצבים לולי שהי' משכירין לו הי' להקהל חשיב אז נפיק מינייהו אז הוא מתחייב משום כשמכת מדינה מנכה מחכירות מחכירותו: ובאמת שגוף דברי המג"א לא נתבררו לי, שהרי בב"מ (ל"ו.) השוכר פרה והשאילה לאחר לת"ק משלם לשוכר, וכיון שהשוכר לא הי' לו רק שיעבוד ושיעבוד זה עכשיו הוא לשואל מקבל מתנה הוא לדברי המג"א הנ"ל, ע"כ דברי מגן אברהם צריכין עיון אצלי, מ"מ בנ"ד גם לדעת מג"א כשאר שוכר דעלמא: מכל מקום גוף הענין דאינו מצוי לקנות צאן יש לדמותו להא דירושלמי בנשתייר אילנות מטע עשר לבית סאה יכול לומר על ידי מיעוט הנשארים עושים פירות יותר, כמו כן יש לומר ע"י מיעוט שחיטת צאן שוחטים בקר יותר, ושאלתי לשו"ב דפה וא"ל כי במקום שמוליכין הצאן לאחר שחיטה למקום אחר, והבקר לצורך העיר אין לומר כן, א"כ תלוי הד"ת בזה וק"ל: הק' אברהם סימן כו. ב"ה יום א' שופטי' ר"ח אלול תרמ' לפ"ק פה סאכטשאב יכתב לחיים בספר, עת יתקע בשופר, כבוד ידידי מחו' הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י האבד"ק דראבנין יע"א. דבר השאלה מפלאצק ע"ד דברי ריבות שנתהווה שמה, היות כי יש שמה מקום מיוחד לשחיטות עופות שעומדים שם ביחד ב' או ג' שו"ב ומראים אחד לחבירו סכינו, והלוה שו"ב אחד על מקום אחד בתורת משכנתא בנכייתא, והמקום ההוא שייך ליורשים, אך החצר הוא משותף גם לשאר היורשים, ואיזה שנים הי' שוחטים בהחצר הנ"ל בלי שום מוחה, אך הממשלה הכריחה לעשות בנין לזה להיות מסוגר ולא יראה דם חוצה, ככה התנהג זה יותר מעשרים שנה, וכעת נשרף הבנין, וקמו השותפים ומוחים בהשו"ב מלבנות, באמרם דהוי כמו קוטרא ובה"כ דלא מהני חזקה: תשובה. הנה רו"מ כתב בזה כמה טעמים לזכות השו"ב, הא' כיון שסתם המחבר סי' קנ"ו דלכל דבר מצוה אינו יכול למחות בידו משום הנכנסין ויוצאין ושחיטה ג"כ נקרא מידי דמצוה ויש בה ערבות לפמ"ש התב"ש סי' א' בענין אם יכול להוציא אחר בברכת השחיטה ונדמהו לברכת המוציא דליכא ערבות לא ליתהני ולא ליבריך, וכתב דלא דמי דהתם ליכא מצוה באכילתו, אבל הכא מ"מ מקיים עשה דוזבחת וכל ישראל ערבים זה בזה, שכשיזדמן לבר ישראל עשה ואין לו מניעה לא יעביד טצדקי לפטור ממנה, דהא אי עביד טצדקי עבירה היא בידו ונענש עלה כדאמרינן במנחות (מ"ג) עכ"ל: במחכ"ת הרמה והנשאה של רבינו החב"ש אין דבריו במקום הזה מחוורים דענין ערבות הוא כשחבירו אינו בקי הוא יוציאנו, ומהאי טעמא כתבו הגאונים, הובא באו"ח סי' רע"ג, דהא דאעפ"י שיצא מוציא דווקא להוציא את אינו בקי, והכי קי"ל התם, והטעם שאם יכול לקדש לעצמו אין הערב מחוייב כמו שאם יש ללוה לשלם אין חיוב על הערב, וענין עונש על דעביד טצדקי היינו על שאין המצוה חביב בעיניו כמ"ש הרבינו יונה בשערי תשובה, ואם כן ממה נפשך, אם השוחט בקי אין כאן ערבות כבאו"ח הנ"ל, ואם אין השוחט בקי לא יענש כי אין מורה על מניעת חביבות המצוה: ומה שכתב התב"ש שם עוד ראי' מציצית שכתב הג"א שיכול להוציאו בברכה אע"ג דאיכא למימר לא ילבוש ולא יתחייב בציצית, אינו דומה דבגד ארבע כנפות אם אין לו ציצית הרי מותר ללובשו בלא ציצית כמ"ש המג"א סוף סי' י"ג, וכן כתב הב"ח יו"ד סי' רפ"ח שאם אין לו מזוזה מותר לישב בלא מזוזה עד שימצא מזוזה, וכל שכן שלא יתעכב מללבוש עבור ברכה, נמצא שאם אינו יודע הברכה עכ"פ מותר לו ללבוש הבגד, וכיון שבין כך ובין כך לובשו שוב ערבין זה לזה להוציאו בברכה, משא"כ בשחיטה שהוא מתיר, ואם אינו יודע לשחוט אסור לו לאכול, שפיר אינו ערב, שאם לא יוציאנו, לא ישחוט ולא יאכל, ואינו ערב שיאכל, משא"כ בציצית שבין כך ובין כך ילבוש שוב ערב להוציאו, ובתשב"ץ חלק א' סי' ק"מ הביא ראי' ממדרש ילמדנו דשחיטה אינה מצוה, אך אף לדעת הפוסקים מצוה אין לדמותו למצוות המחוייבות, ובפסחים (ז':) מחלק בין שחיטה לשאר מצוות, וקאמר לא סגי דלא שחיט, כן גירסת הרמב"ן בספר המצוות ורמב"ם סוף הלכות ברכות, ואין לדמותו למלמד תינוקות: ובר מן דין הלוא קשה קושיית הטו"ז חו"מ סי' קנ"ו אהא דלא יעשה רופא ואומן דכתב הסמ"ע רופא אין הפירוש מוהל דמידי דמצוה רק רופא חולים, והקשה הט"ז אטו רפואה לאו מצוה, והיא קושיא אלימתא דמפורש בסנהדרין (ע"ג) כמבואר ביו"ד סי' של"ו שהיא עשה ול"ת, והיא מצוה