אבני נזר חושן משפט לא

סימן כד. ב"ה יום ב' ויגש תרס"ח לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד הרב המאה"ג כו' מו"ה אליעזר שמואל יוסף נ"י האבד"ק אקינאוו דבר אחד שהוחזק בחנות מכמה שנים ועמד אחד ועשה שם ג"כ חנות, והוא יש לו מסחר בשדה דהיינו שמקבצים שם הקאלין אחר השאם ומפחיד את הערלים שאם לא יקנו אצלו לא יתן להם בילעטין לקבץ הקאלין מהארמאטין בקיץ הבא, והערלים היו מוחזקים לקנות אצל הראשון: תשובה. הנה כבודו כתב טעמו לאסור עליו דאף דלא קי"ל כרב הונא ב"ב (כ"א:) בבר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה אחרינא ואוקי ריחיא בהדי', זה בשאינו פוסק לגמור פרנסת הראשון דאמר לו מי שבא אצלך יבא מי שיבא אצלי יבא, אבל זה שמפחיד הערלים כנ"ל ולא יקנו כלל אצל הראשון אסור, ומביא דברי הפוסקים בזה, והוא עפ"י פירוש הר"י מיגא"ש ב"ב שם בדגים דיהבי סיארא יעיי"ש: האומנם כי בתוס' שהקשו בהא דמשני הש"ס תנאי הוא, דאמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דממנ"פ ר' יהודא דאמר לא יחלק אדם קליות כו' קאי כוותי' דר' הונא, ולהנ"ל מה זו ראי', דהתם ע"י שמרגילם לבוא לא יקנו כלל אצל האחר: אך בסוף פרק הזהב דמפרש הש"ס טעמא דחכמים מתירין לחלק קליות כו' משום דאמר לי' אנא פליג אמגוזי ואת פליג שויסקי וכתבו כן הרי"ף והרא"ש ז"ל אף שפסקו להדיא דלא כר"ה ולמה להו טעם זה, ע"כ דס"ל כפוסקים הנ"ל דכיון שמרגילם לבוא אצלו ולא יקנו כלל אצל האחר אסור, וה"נ בנ"ד: מ"מ נראה שאם יחזור ויאמר להערלים שאף אם יקנו מישראל הראשון יתן להם בילעטין לקבץ הקאלין ולא יעשה שום הבדל בין הערלים הקונים אצלו בין הקונים אצל הראשון לא נוכל למחות בו מלפתוח חנותו. אך הדבר פשוט שאין השני נאמן על זה בדיבור לבד רק כאשר יתן כתב איסור וחיוב על זה, ואם אפשר שיאמר כן בפני עדים מחוייב לעשות שניהם אמירה בפני עדים וכתב איסור: אשר הוקשה לו פירש"י דגים דיהבי סיארא בטוח שילכדנו דהוי כמאן דמטי לידי', הלא בשאין בעיר רק חנות אחת בטח יקנו אצלו ויחשוב ג"כ כמאן דמטא לידי': לק"מ דדגים דהפקר נינהו שייך לומר כיון שעומד שיהי' שלו, גם מעכשיו יש לו בהם קצת קנין [יותר יש להעיר דמיון לזה מדברי הר"א ממיץ הובא ברא"ש נדרים (ל"ד:) במימרא דרבא היתה לפניו ככר של הפקר עיי"ש. דוד נכד המחבר זצוקלל"ה] כענין כל העומד לזרוק כזרוק דמי, שגם קודם זריקה מקדשים הלחם אפי' לר"א בר"ש עי' פסחים (י"ג:) אבל בחנות לא שייך לומר שיש לו במעות של הקונים קצת קנין, דיש למעות בעלים, ולגבי בעלים לא שייך לומר שמעכשיו אין להם במעות קנין גמור שסופו לבוא ליד בעל החנות, שהרי אין המעות יוצאים מאתם אלא לרצונם שקונים במעות חפץ, וכיון שהם בעלים גמורים אי אפשר שיהי' לאחר שום קנין בהם דאי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן ריש השותפין וזה פשוט: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן כה. ב"ה אור ליום ועש"ק וישלח בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יצחק נ"י האבד"ק פיאטניצא. דבר מה שיש בעירכם שלשה שו"ב, והקהל השכירו חכירת השחיטה לשו"ב אחד שהוא ישלם לשני השו"ב פרס הקצוב וגם לקהל שמונה רו"כ לשבוע והמותר מהכנסת השחיטה שייך לו, ובשנה זאת אשר אין מצוי צאן לקנות נתמעט שחיטת הצאן לערך מחצה משאר שנים, והשו"ב רוצה לנכות מן חכירו ולחזור מכאן ולהבא כדעת מהר"ם פדוואה: וכבודו רוצה לומר דוודאי כל הנכיון בשכירות וחכירה אבל לא במכר, ונ"ד הוא מכר כמ"ש המג"א ססי' רמ"ד דשרי להשכיר המכס לגוי לכל שבתות השנה ולא הוי שכר שבת דאין זה שכירות רק שהגוי קונה, ה"נ הקהל נתנו לאחד בעד דבר קצוב ואין זה שכירות: תשובה. הנה טעם מג"א ביאר הרב ז"ל בש"ע שלו דלא נקרא שכירות רק אם נשאר הגוף לבעלים, אך המשמעות בפוסקים דאינו תלוי בהגוף לבעלים, שהרי הלוקח בהמה לזמן אינו שוכר כמ"ש תוס' ב"מ (צ"ו:) ובש"ע סי' שמ"ו, ואף שהגוף לבעלים אינו שוכר, והעיקר תלוי בלשון מכר, וכן להיפוך בשכר אף שאין הגוף לבעלים שוכר הוא, כי שם שוכר שמשלם עבור פעולת הבהמה, וכן שוכר קרקע לפירות נותן שכר מה שהקרקע מוציאה הפירות, ולשון הש"ס ב"מ (ק"ו) עבדא ארעא שליחותא, וכן שוכר בית נותן שכר מה שדר בה או ראוי לדור בה ובאינו יכול לדור בה שאירעו אונס פטור משכר דירה, דלא כרשב"א הובא ב"י סי' שי"ב דמחייב משום שכירות ליומא ממכר והש"ך סי' של"ד חולק] וע"כ אינו חל החיוב רק אח"כ, ובאכלה חגב מנכה מן חכירו, דבשעה שהחיוב ראוי לחול אכלה חגב, משא"כ מוכר שקונה הקרקע לפירות אינו נוטל שכר הוצאת הפירות רק דמי הקרקע לפירות, וא"כ בשוכר מכס נמי כיון שבלשון שכירות אומר נוטל שכר עבור קבלת המכס אח"כ: אך עדיין צריכין להבין התינח בין שוכר ללוקח החילוק שזה משלם עבור הקרקע וזה עבור הוצאת הפירות אח"כ, אבל מה החילוק בין השואל בין הנותן בהמה לזמן להשתמש בה, למה זה חייב באונסין וזה פטור דמסתמא דין אחד עם הלוקח]: