אבני נזר חושן משפט ל

בדוואהרט גם עליו החיוב, אך לשון כבודו המשמעות שהבעל מעיר אחרת ואינו נכנס בחיובי העיר, אך אם הי' בשעת התנאים בדוואהרט היחיד נכנס בחיובי העיר כדמשמע במגילה (כ"ז.) ביחיד שהלך לעיר אחרת יעיי"ש, היטב, אך אם לא הי' שם בזמני החיוב היינו התנאים והנשואין לא נתחייב, ובוודאי כה"ג חל כל החיוב עלי' והיא אין לה נכסים: קיצור לדינא אם הבעל דר בדוואהרט או הי' בזמני החיוב בדוואהרט מחוייב עכ"פ לשלם מחצה שלו. אך אם הוא מעיר אחרת ולא הי' בזמני החיוב בדוואהרט חל כל החיוב עלי' והיא אין לה לשלם. ואף אם מלבד הנדוניא שיירה לעצמה והם נכסי מלוג ואין ברור שיחשב פסידא ואי אפשר להוציא מידה, מ"מ כיון שכל הפטור מחמת שאין לה לשלם, וגנאי גדול לאשה עשירה שתשאר חייבת ותפטור עצמה בטענת אין לי, מהראוי לה או שתשלם הכל או שתפשר עם כבודו וכבודו ימחול לה המותר וזה אם יהי' ברצון הבעל: יקבל החג ביראה וטהרה הדוש"ת הק' אברהם סימן כג. ב"ה יום ד' שמיני האמת והצדק לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגדול המפורסם חריף ובקי ערוגת הבושם מו"ה יעקב נ"י לנדא אבדק"ק נאשעלסק יקרת מכתבו הגיעני ובו שאלת חכם בענין איסור רבית, ואשר העמיס עלי להגיד הלכה ברורה באשר אי אפשר לתווך ולעשות פשרה בענין רבית כי יש בזה משום לא תשימון, לא כן אנכי עמדי, ואם הדיין יודע שהוא רבית ומ"מ רוצה לעשות פשרה, בזה הדין עם כת"ר, אך אם עדיין אין הלכה מבוררת לו, וע"כ עושה פשרה, נ"ל דשפיר דמי, כי איסור נתינת רבית הוא כשנותן לפרעון הרבית, אבל לא כשנותן מחמת ספק שמא חייב מחמת שאינו חשוב רבית: ולרווחא דמילתא יוכל לפשר שימחול המלוה כל חוב רבית שיש עליו, כי רבית ממון גמור הוא [כמ"ש ריטב"א פ"ק דקידושין והשטמ"ק ריש פרק הגוזל בתרא, דלברי' לא אזהיר רחמנא ליקח הרבית שנתחייב לאביו, מ"מ מוכח שנתחייב לאביו, אלא שאסור למלוה לקחתו ולבנו מותר] ושוב לא יהי' הד"ת בענין רבית רק שאר ד"ת, וכמדומה לי שמעשים בכל יום בכל בתי דינים שעושין פשרה גם בד"ת שנוגע באיסור רבית, ומעודי בדיני ממונות אני מרחיק א"ע מאד מלהגיד דין תורה כי לית אנא חכים וכו' רק לעשות פשרה ונבוא לענין דינא: בדבר האיש שהלוה איזה אלפים רו"כ על צד היתר עיסקא ונתן לו היתר עיסקא על פיתקא בפני עצמו והי' המדובר ביניהם על פ"ט וחצי, ואח"כ פרע קצת וחזר ולוה וכו' והי' השוואה ביניהם בהלוואות אחרות שתי פ"ט, שני פ"ט וחצי, והיתר עיסקא לא עשו, אך המלוה טוען שסמך על היתר עיסקא שעשו בתחילה, יען לא קיבל בחזרה היתר עיסקא: הנה אם הי' ספק בדבר נראה לי דלא הוי היתר עיסקא, כיון שהמדובר הי' הלואה אף שבלבם הי' על עיסקא הוי דברים שבלב, אך משמעות מכתבו שהלוה לו בתחילה פחות ממה שנכתב בהיתר עיסקא, שבהיתר עיסקא כתוב ח' אלפים רו"כ וכתוב שהלוה לו איזה אלפים רו"כ יראה שלא הי' ח' אלפים רו"כ, וא"כ על כרחין כוונתם שמה שילוה אח"כ עד ח' אלפים רו"כ יהי' על צד היתר עיסקא הנ"ל, ואי משום שמתחלה הי' על פ"ט וחצי, ואח"כ הי' על יותר, לפי מה שכתב במכתבו והמדובר בהלואה ראשונה הי' על פ"ט וחצי, משמע שבהיתר עיסקא לא נכתב כלל סכום הפ"ט, וא"כ הכוונה הי' בכל הלואה כפי מה שישוה ביניהם, ע"כ לפי משמעות המכתב היתר עיסקא קאי כל הלוואות ושפיר מחייב כל הפ"ט: בדבר הפשרה שעשה אחד ביניהם שישלם מכל הממון פ"ט וחצי, ולא הי' קנין ביניהם רק שבועה, וכבודו פלפל בדין הנשבע לבטל את המצוה, והביא דברי מהרי"ט שפסק בנשבע לבטל המצוה דרבנן חייב לקיים שבועתו עכ"ד: הנה שם במהרי"ט הביא דברי תשו' הר"ן הסותרים שבמקום אחד פסק שחל שבועה, ובתשו' אחרת פסק אין אומרים לו לעבור איסור דרבנן בקום ועשה כדי לקיים שבועתו, ולי נראה שאין סתירה דשפיר חל השבועה כיון דמה"ת אינו לבטל, וכן מוכח מהש"ס פרק שבועות שתים (כ"ג.) דמקשה בשלמא לר"ל דאמר במפרש חצי שיעור היינו דאיתא בלאו והן יעיי"ש, הרי דנשבע שיאכל חצי שיעור חל השבועה, ומ"מ אסור לעבור על דרבנן בקום ועשה, דומיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל, ר"ה (ל"ב:) וא"כ ברבית דרבנן אם נשבע לפרוע אסור לפרוע, מ"מ יש סברא לומר דלא חשיב נשבע לבטל את המצוה, אף כי האלף רו"כ רבית קצוצה המה כמ"ש במכתבו בסוף, כי במעמד אחד הי', מ"מ דעת המפשר הי' שם שאפשר מגיע לו כל כך ויותר דלא הוי רבית ועשה פשרה על הספק, וגם הנשבע כך הי' דעתו ונשבע לתת לו כך וכך משום ספק זה דשמא מגיע לו שלא מחמת רבית, ובכהאי גוונא לא חשיב רבית כמ"ש בתחילת תשובתי, ובאמת אם דעתם שבוודאי לא הוי רבית, א"כ הוי פשרה בטעות וגם השבועה בטעות: ע"כ דעתי שכת"ר יעשה פשרה ביניהם לפחות ממה שעשה המפשר כפי ראות עיניו, וכמדומה לי שיצייתו הבע"ד, ובזכות זה שישמעו לדברי חכמים יצליחו בכל אשר יפנו והי' בזה שלום: מאת ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם.