אבני נזר חושן משפט כ

הפוסקים גבי פירות דקל כן. אך בטעם נחלקו, שהרשב"ם דעתו משום שלא אמר להדיא מקום מעשר די אי אהני יתורא לעצמו, וכזה כתב הטור דלא אמרינן בעין יפה משייר רק לעצמו ולא לגבי יורש, אך דעת הרמב"ן דהוי כעין לי ולא ליורשי, והובא בב"י חו"מ סי' ר"ט ובשם הר"ן כתב משום דלא הוי דבר קצוב. ומבואר הטעם בשטמ"ק דדווקא בעל מנת שתתנו לו מאתים זוז, כיון שהמאתים זוז ראוים ליתן לאביו דעתו שאם מת יתן ליורשיו, אבל הפירות שצומחים לאחר מיתת האב לא הי' ראוים לינתן לאביו כלל על כן לא התנה כלל, ועל כן אם התנה דבר קצוב שלש שנים כיון שהי' ראוי האב לחיות שלש שנים והי' לו הפירות, אף אם מת בתוך שלש הם ליורשיו: והנה המחלוקת הזה הוא בענין שייר הוצאת זיזין שהרשב"ם שם בעמוד ב' בעל מנת שהדיוטא שלי דשייר בחצר מקום הוצאת זיזין כתב רשב"ם דיורשים אין יכולין להוציא זיזין, ובשטמ"ק בשם הרשב"א חולק על זה, כיון שהאב הי' לו זכות זה להוציא זיזין, וזיזין אלו עצמם יהי' גם ליורשין שפיר יורשים זכות זה: ולפי שיטה זו גם בנידון דידן שזכות הי' לאב שלא יעמיד חנות, נשאר זכות זה ליורשיו, ואינו דומה לפירות דקל, שבכל שנה צומחים פירות חדשים, ופירות שלאחר מיתה לא הי' ראוים לאביו, אבל זה שאינו עושה חנות, אחת הוא בחיי אביו ואחר מיתתו ודומה לזיזין משום שאחת הם גם ליורשיו, ובש"ע לא הובא מחלוקת הזיזין ואנחנו לא נדע להכריע: והנה בחו"מ סי' ר"ט כתב הסמ"ע דברי הטור דלא אמרינן בעין יפה משייר רק לגבי עצמו, וא"כ הוא הדין בזיזין כן, אך בסי' רי"ב הביא הרמ"א להלכה דברי תשו' להרמב"ן במשייר לו ולאחר כשם שלעצמו שייר בית לדירה, ה"ה לחבירו כיון דבחד לישנא, והנה לפי זה אי אפשר לומר כפירוש הטור דלא שייר בעין יפה רק לעצמו ולא ליורשיו, נמצא דליורשיו לא שייר מקום הפירות, והא קו"ח, מה התם כששייר בפירוש לו ולאחר לא אמרינן פלגינן דיבורא, וגם לאחר שייר המקום, כל שכן זה שאמר סתם, אפי' לאחר שימות לפי שיטת הטור שגם ליורשים שייר מקום הפירות, והרמב"ן לשיטתו דטעם דליורשים אינו נותן שכוונתו הי' לי ולא ליורשים, וא"כ לפי הכרעת הרמ"א גבי זיזין גם ליורשים הוי שיור, וה"ה בנ"ד: מ"מ נראה ברור שזכות זה שנשאר לאביהם שלא יוכל מיכאל להעמיד חנות כשמת ירשו משה ומיכאל זכותו, והרי חצי זכות זה למיכאל ג"כ, ויכולים לכוף זה את זה בדין גוד או איגוד, היינו שישומו זכות זה כמה שוה ויאמר הלוקח שבא מכח יורשי מיכאל ליורשי משה או תן לי חצי דמיו ולא אעשה חנות, או אתן חצי דמיו ואעשה: ואין לומר דחצי זכות זה מה נחשב למיכאל מה שלא יוכל להעמיד הוא עצמו חנות, ליתא, דשפיר נאמר דעל חצי בית יוכל להעמיד חנות, ואף אם אין באפשרי שיעמוד חנות אם יחלוק הבית, כי משה לא ירצה רק שיהי' החלוקה באופן שלא יוכל להעמיד בית על חצי המגיע לחלק מיכאל, וא"כ יטעון משה לא אקנה ולא אמכור, כי הנני מסתפק בחלקי שלא תוכל לעשות חנות, ליתא, דהש"ך פסק סי' קט"ו ס"ק נ"ב דאפי' יש לאחד דין חלוקה ולאחד אין דין חלוקה, יכול זה שאין לו דין חלוקה לטעון גוד או איגוד: ועוד אפי' להרמב"ן אפשר אם יחלוק כרצון מיכאל יוכל לעשות חנות על חציו, וא"כ יוכל לטעון גוד או איגוד, ונראה שאפי' אם הוא באופן שיתחלק יוכל מיכאל לעשות חנות בחלקו, יוכל משה לומר גוד או איגוד כיון שלמשה לא ישוה החלק המגיע לו, דסוף סוף יעשה מיכאל, וכפי פסק הש"ך, אותו שאינו מגיע לו כדי חלוקה יכול לטעון גוד או איגוד אף אם לשכנגדו יש לו כדי חלוקה ואין לפקפק על זה ולומר כיון ששיור זה הי' לצורך משה שהי' לו חנות כנגדו, שייך זכות למשה, ליתא דאפי' אמר בהדיא ששייר לשמעון לא קנה שמעון כל זמן שלא אמר שנותן לו, וכמבואר בש"ך סי' רי"ב בשם תשו' להרמב"ן, וא"כ זכות זה נשאר לאביהם וירש גם מיכאל זכותו: ויען שגוף הדין דשייר מקום לענין זה שלא יוכל לעשות חנות דחשוב לעצמו, כיון שאם לא יחול יתבטל המקח של בית משה אינו טעם ברור כל כך, הי' נ"ל בדרך ביצוע יקח הלוקח מן יורשי מיכאל שני שלישי דמים ומיורשי משה שליש הדמים: הק' אברהם סימן יא ב"ה אור ליום ב' חיי שרה תרנ"ט לפ"ק פה סאכטשאב. שלום כנהוג לכבוד חתן אחותי הרב הגדול החריף ובקי המפורסם מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. בדבר שהמשכיר והשוכר בתוך ימי שכירותם נתפשרו שידור עוד שנה וקודם שכלה שכירות ראשונה רוצה אחד מהם לחזור: תשובה. הנה כבודו הביא דברי הרדב"ז שהביא המחנה אפרים הלכות שכירות סימן י"ג דלא הוי חזקה כהאי גוונא כיון שכך הוא עושה מתחילה, ובמח"א חולק עליו, והביא ראי' מדברי ריטב"א פרק איזהו נשך, וכבודו מייתי דברי הרא"ש פרק הזורק גבי תיזיל איהי ותיחד ותפתח עכ"ד: ותמיהני על בעל מח"א שלא הביא דברי ב"י סי' קצ"ב שהוכיח מהרא"ש פרק הזורק דבקונה בית שדר בתוכו לא הוי חזקה עד שינעול ויפתח [כלומר דבנעילה וכן במה שדר בתוכו לא הוי חזקה] ואף שמריטב"א מוכח להיפוך, ודיחוי הפ"ח אינו כלום. דכל כמה דלא סלקי אינו מוכיח כלום לקנין שלא יוכל להסתלק, אטו גברא אגברא