אבני נזר חושן משפט קעו

לי' שלא יכנוס בדבר שלחבירו שותפות בו. ואף דשם רק כשנותן השותף המעות וקונהו בעצמו היינו דאל"כ לא נפסיד למוכר ואם קנוהו מעכו"ם ודאי לא שייך טעמא דלא יכנוס זר ביניהם, דהא טוב לו שותף זה משותף העכו"ם וארי' אברחי' לי' ממצרי' משא"כ הכא שהמוכר עכו"ם ולא חיישינן להפסידא דידי' וכמ"ש הפוסקים בסי' קנ"ו בענין פסידא דלוקחים עכו"ם לא חיישינן ולא שייך לומר ארי' אברחי' לי' ממצרי' שמבריח ממנו הארי ונכנס בו דוב אורב מקפח פרנסתו ושקולי טיבותי' ושדיא אחיזרי ושוב מסלקינן לי' אפי' בלא מעות ואסור לשכור הבית שער ההוא מהעכו"ם שלא יכנוס בדבר שיש בו שותפות, ובפרט בנ"ד שמזיקהו במה שנכנס בשותפות ההוא דבכה"ג פסק הרמ"א דאפי' במטלטלין שייך דינא דעבר ביני שותפי ואפי' יאמר שלא יכנוס לא הוא ולא הקונים דרך הבית שער ההוא לא צייתינן לי' דאנן סהדי דאערומי קמערים: ע"כ נפלע"ד דשכירות ההוא מהעכו"ם באיסור גמור ומחויב להחזיר הערבון לעכו"ם וכייפינן לי' ע"ז כההיא דעבר ביני שותפי, ובעיקר הדין שכתב מעכ"ת דמטעם אומדנא יקשה מהא כתובות פ"ו דחזר ומחלו מחול ולמאן דלא דאין גרמי מגבי לי' דמי חספא בעלמא, ומ"מ לענין הדין הדעת נוטה כמו שפסקתם: ובזה אצא ואו"ש לכת"ר וה' יתן ברכה והצלחה וכ"ט כנפשו ונפש ידידו הדו"ש: הק' אברהם סימן קמא [התשובה הנוכחת נדפסה קצתה באגודת אזוב אבל אפס קצהו תראה משם וכולה לא תראה לכן הדפסנוה כולה] ב"ה יום ב' ל"ב למב"י תרל"ח לפ"ק שלום וברכה וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. עיינתי במ"ש בסוגיא דאכלת חלב ליישב דברי התוס' והראשונים והנה כולו מחמדים ואפריון נמטי לך שפירשת סוגיא חמורה כזו, ומ"מ במ"ש שגם התוס' מפרשים הא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כמו שפירשו הראשונים דבאמת מאמינים לעדים רק משום שאינו רוצה להביא קרבן אנן לא איכפת לן, לא כן אנכי עמדי, דא"כ כשהוא אומר שהי' חלב והעדים אומרים שומן לעדים מאמינים ולא נניח אותו להביא חולין בעזרה, וכ"ש שלא נשמע לו שיקריבו הכהנים ויאכלו, והרי התוס' ריש שנים אוחזין כתבו להדיא דגם בזה הוא נאמן ללישנא דאדם נאמן על עצמו, ובאמת הרמב"ן חולק על התוס' בזה כמ"ש בחי' הר"ן שם בשמו כי הולך לשיטתו, וע"כ שהתוס' פירשו כפשטו שבאמת אליו נאמנין יותר, וע"כ אף לחייב קרבן נאמנין לו ולאידך לישנא דמתרצינן דיבורי' באמת אינו מחייב עצמו קרבן במקום שעדים מכחישין כמ"ש שם, והנה מבואר להדיא שהתוס' חולקין עם הראשונים ודבריי אתיין שפיר: מ"ש דרמב"ם מיירי במקום דליכא חזקה, באמת דעת זה דבדבר שבערוה במקום דליכא חזקה נאמן נפלאת ממני, ומה יענו בסוגיא דהאשה רבה דפשיט רב ששת מע"א דמת בעליך ואח"כ בנך נאמן דטעמא משום דעבידא לאגלויי ואף במת יבמיך נאמן, והא במת בעליך ואח"כ בנך אינו מעיד נגד חזקה ואדרבא חזקה מסייע לי' וחומרא דרבנן הוא כדאיתא בפרק ד' אחין ומדינא דאורייתא נאמן וכל משענתם של האומרים כך מתשו' מיי' וכבר פרשתי דבריו בטוב טעם שלא יסתור לשום פוסק ומצאתי און לי בר"ן פרק האומר במתני' דעל מנת שיש לי מאתים זוז ה"ז מקודשת ויש לו דמקשה בגמ' וניחוש שמא יש לו ופירשו הר"ן והרשב"א דהבעל אינו נאמן שאין לו דרגלים לדבר שיש לו דאל"כ למה קידש, ולמה לא פירשו כפשטו דאין הבעל נאמן להתיר דאין דשב"ע פחות משנים, שהרי הר"ן הוא הסובר בפרק האומר התקבל דע"א בלא אתחזק אינו נאמן, אלא דהכא ק"ל שהרי הבעל בעצמו אומר שלא נתקדשה לו הודאת בע"ד כמאה עדים: מ"ש דרש"י פירש משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום נאמנות ונ"מ לענין מלקות דרש"י לטעמי' דאשה אינה נאמנת בתורת עד אלא היכי דבידה, וכתבת דה"נ בידה לזנות עם נכרי, לק"מ דכיון דרק משום בידו דמטעם בעלים שוב נאמנת באמת וממילא אין בו מלקות כמבואר בתשו' רמ"א דהיכי דנאמן באמתלא אינו לוקה, וכבר ביאר כ"ז החו"ד סי' קפ"ה באריכות וכ"כ שם בשם ס' פנ"י דהיכי דעד נאמן רק משום בידו אינו מועיל למלקות: וכן מ"ש דהיכי דשותק אף אשה נאמנת וראי' ממתני' דפרק אמרו לו, הן הן דברי התוס' בפרק הנ"ל דאשה אינה כגזלן דאפי' שותק לא מהני בי', והיינו דאף דאשה אינה עד [כי הולכים לשיטתם בעירובין ובפסחים] מ"מ שותק מהני בי', ג"כ מיושב בזה, שהרי מפורש בש"ע דמהני אמתלא על השתיקה ושוב אין בו מלקות, והרמב"ם שפסק דעד לאחר שהוחזק מהני למלקות, לטעמי' דאפי' באינו יודע נאמן העד כמבואר בדבריו פ"ט מנזירות, גם יש מקום לפלפל בעד כשר דקודם שהגיד אמתלא יצא מחזקת היתר ושוב נאמן העד בעצמו ועל דרך שכתבתי במכתבי הקדום, ואינו נאמן באמתלא רק היכי שאח"כ מכחישו בברי, וע"כ היכי שידוע שאינו יודע מועיל העד למלקות (או היכי שנהג נזירות על פיו דשוב אינו מועיל אמתלא כמו הוחזקה נדה בשכנותי'] וכל זה בעד כשר, אבל באשה לשיטת רש"י ותוס' דאם נסלק השתיקה לא ישאר כלום פשיטא דאינו לוקה: מ"ש דבאשה בב"ד משמע מכולם דאינה יכולה לחזור גם דעתי כן להלכה והטעם שכתבתי במכתבי הקדום משום דאינה עד ואיננה באם לא יגיד דשבועת העדות והוא נכון לפי טעם הש"ש דאינה עד אלא בתורת אומדנא ודיעה ודומה לקיבל עליו קו"פ כשנים דמבואר בירושלמי דאינו בשבועת העדות, ולפי זה הי' דומה לגמרי לחוץ לב"ד לפי טעם החוו"ד, אבל אני בחידושיי שם ביארתי טעם אחר ולפי אותו טעם ליתי' לזה, ובמכתבי הקדום פלטה הקולמוס דאף לפי טעמא דידי עולה סברא זו, וזה הי' שלא לפי הכוונה: