אבני נזר חושן משפט קעד

שמושבע ועומד לגרש וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו וגט הניתן בכפי' זו גט הוא שכל דבר המוטל על אדם לעשות כופין אותו לעשות והמעשה קיים עכ"ל, וכ"ש אם גירש בלא כפי' מחמת השבועה שגיטו גט ודלא כריטב"א הנ"ל וראיתי לרשד"ם חיו"ד סי' ק"ו דר"י בן הרא"ש חולק על הריטב"א דהריטב"א לא התיר אלא בדיעבד ור"י בן הרא"ש התיר לכתחלה הנה דס"ל שאין מחלוקת רק בלכתחלה ודיעבד והנה גם הוא לא ראה דברי ריטב"א שבש"מ והנה הדבר מחלוקת רבוותא ומאחר שלדעת רשב"א וריטב"א אם יאמר אח"כ שמחמת הוועקסיל מגרש יהי' הגט פסול אי יכנוס עצמו לכתחלה בפלוגתא דרבוותא, עיינתי בנוב"י וראיתי שגם הוא ז"ל לא רצה לסמוך על דברי רמ"א הנ"ל לבד דבקנס לא חשוב גט מעושה אך כתב שלא יחייב עצמו בקנס רק אם לא יגרשנה וישא אחרת והשתא אינו אנוס, שבידו שלא יגרשנה ולא ישא אחרת ותמהני שהרי נושא אחרת ולכשתשתפה ויהי' נשוי אחרת יהי' מוכרח לגרשה, ועוד אפי' לא יהי' נשוי אחרת רק שדעתו לישא אחרת דפשיטא לי' שלא יהי' גט מעושה ומדמה למ"ש הלבוש במי שברחה אשתו ממנו וקנס עצמו באם תחזור אשתו לא יגרשנה ואח"כ גירשה לא חשוב גט מעושה שהרי בידו שלא להחזירה ולא לגרשה ותשב עגונה כל ימי' ה"נ הרי בידו שלא לגרש ולא לישא אחרת ואחר המחילה מכבודו הרמה אין הנידון דומה כלל, להא דלבוש דהתם כיון שגירשה הרי לא החזירה וכיון שבאמת לא החזירה שוב אין שום אונס על הגירושין דבמה שלא החזירה לבד נפטר מקנס אבל בעל זה שבאמת ישא אחרת שוב הוי אנוס על הגירושין שאם לא יגרש יהי' מוכרח או ליתן קנס או שיהי' עגון ולא ישא אשה והיא רוצה לישא ולא ישלם ע"כ מוכרח לגרש וזה פשוט ע"כ אין נ"ל לעשות שום בטוחות על הגירושין מחדש רק להשליש גט ביד שליח: נשוב להנ"ל שאם יאמר שמחמת הוועקסיל הוא מגרש יהי' פסול לדעת רשב"א וריטב"א ולכאורה יש לפקפק שהרי בשעת נתינת גט הוא מבטל כל מודעות וכן כל הדברים שגורמים ביטול הגט וא"כ גם דיבור זה יתבטל אך גם הא לא תברא שהרי בידוע שהוא אנוס לא מהני ביטול מודעא דדל מודעא מהכא הא הוי תלוהו ויהיב דלא מהני וכמבואר בפוסקים והכא הרי ידוע אונסי', הוועקסיל שמשלש, רק כשאינו מגלה דעת שמחמת זה הוא מגרש אמרינן שכשם שתחילה כשנתן הבטוחות הי' ברצון כן בסוף בשעה שגירש הי' ברצון אבל כשאמר אח"כ שמחמת אונס מגרש הרי חזינן שנשתנה דעתו ושוב אין ראי' ממה שתחלה הי' ברצון ושוב נשאר אונס בעצם ולא מהני ביטול אח"כ, ומריש הי' ק"ל לדעת רשב"ם ב"ב מ' בהא דבגט אין צריך לידע אונסו דהטעם משום דבודאי אנוס הוא דאל"כ כיון שאינו מקבל ממון אי ניחא לי' למה מוסר מודעא עיי"ש א"כ איך מועיל ביטול מודעא אח"כ כיון שנודע שאונס הוא מ"מ אין משם ראי' לנ"ד דהתם מ"מ לא ידעינן מעצמינו שהוא אונס רק שהאמנינו לו מחמת הנ"ל וכשחזר ומבטל ואומר שאינו אונס נאמן אך בנ"ד הא חזינן שנשתנה דעתו ממה שהי' תחילה ושוב ידעינן באונסי' הוא הבטוחות שנתן ולא יועיל ביטול: יען שדין זה לחלוק על הנוב"י חדש הוא נכון שיסכימו ע"ז שני גדולים ואם ימצא גדול אחד תשובה על זה, ישלח אלי תשובתו, ופשוט שכל דברינו אם גם הממשלה תסכים כנהוג אצלם בחסדי השם שנתן בלבם להתנהג בעניני אישות עפ"י ד"ת: דברי הד"ש הק' אברהם. סימן קלט ב"ה אור ליום ב' ויקהל שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. בענין יבמה לשוק עולה בזכרוני שראיית הנוב"י דלא הוי דבר שבערוה מש"ס סוטה שומרת יבם שזינתה דווקא לרע"ק אסורה ליבמה משום דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין וכי ערוה דמיא אבל לדידן לאו כי ערוה דמיא: ולפענ"ד מהא לא איריא דאף דלא חשוב איסור ערוה, מ"מ כיון שיש ליבם קנין בה ולשון הש"ס אשה הקנו לו מן השמים וחוזר עליו מעורכי המלחמה ע"כ יליף דבר דבר מממון כשם שבהוצאת ממון צריך שנים כמו כן בהוצאת היבמה מרשותו: ולכאורה יש ראי' לסתור זה הפירוש בגז"ש דבר דבר, שהרי מכי מצא בה ערות דבר ילפינן ושם אין הוצאת האשה מרשות בעלה רק שאוסרה עליו והרי בממון בכה"ג נתנסך יינך א"צ שנים, וע"כ דגז"ש דיליף איסור ערוה מהוצאת ממון ושוב י"ל כדברי הנוב"י דיבמה לשוק דלא חשוב איסור ערוה כבש"ס סוטה לא ילפינן לה מממון וסוטה חשוב איסור ערוה דטומאה כתיב בה כעריות אבל לא יבמה לשוק: אך אני רגיל לפרש הא דטומאה כתיב בה כעריות כמו שאגיד, דלכאורה קשה אהא דסוטה פטורה מן החליצה מטעם זה הא ערוה גופה אינה פטורה מחליצה אלא משום דלא תפסי בה קידושין, והרי סוטה תפסי בה קידושין, ע"כ נראה דרב סובר דטעמא דקרא דערוה לא תפסי בה קידושין משום דטומאה היפוך הקידושין ע"כ סוטה נמי טומאתה עצם הפקעתה מבעלה דקנין שיש לבעל באשתו הוא מה שהיא מקודשת לו ממילא כשהיא טמאה לו זהו בעצמו הפקעת קנינו ונהי דתפסי בה קידושי משום דלא פקעי מינה קידושי' הראשונים כמו שפירש"י מ"מ הטומאה עצמה חשוב הפקעה: ועוד אוסיף בזה ביאור, הנה ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה, הרי דסוטה חשיב טומאה, ונדה לבעלה חשיב איסור כמ"ש התוס' ב"ק (י"א) וראיתי בס' קדמון ראי' לזה דלא מצינו שתזיק טומאה רק במקום קדושה כמו בקדש ותרומה ומע"ש אבל לא בחולין ואשה לבעלה חולין הוא, ע"כ נדה לבעלה אין הפירוש שהיא טמאה לו רק איסור גרידא, וצריך להבין ההפרש מסוטה שחשיב טומאה, הגם שבעלה חולין הוא, ומוכרח לומר דדווקא נדה שאין האיסור דווקא לבעלה שהיא מקודשת לו ע"כ שפיר אמרינן