אבני נזר חושן משפט קעג

דהכוונה אם בא ע"א ואמר יבמך שנתייבמת לו והוא בעלך עכשיו הוא פירוש נחמד ומפורש כדבריך בירושלמי ריש פרק האשה שלום, ויש לפרש ג"כ שנשאת לו ע"י אבי' בע"כ וכן יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל: מ"ש עוד דאפשר דלא חשוב דבר שבערוה דיבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה כדברי נוב"י הנה סוגיא דע"א ביבמה הוה תיובתי', ואף שהמרדכי נסתפק בזה צ"ל דס"ל כפירוש בעה"מ ולפירוש כל הראשונים מוכח להיפוך ועוד מפורש כן בדברי ריטב"א והנמק"י פרק מצוות חליצה ועוד בתרגום יב"ע בפרשת חליצה ועוד בשאר ראשונים אין מספר: גם מ"ש לפמ"ש דזכות שיש ליבם חשוב כמו ממון וזה הטעם עצמו דא"א בעי שנים דיליף דבר דבר מממון היינו דזכות שיש לבעל באשה כמו זכות ממון וכתבת דבספק שאסורה להתייבם שוב לא חשוב דשב"ע, נפלאתי א"כ, לדעת הרשב"א ריש פרק האשה רבה דע"א באתחזק איסורא נאמן, סוטה שנאסרה שוב יהי' נאמן ע"א שנתגרשה, אלא ודאי מ"מ אשתו היא, ה"נ מ"מ יבמתו היא, ועוד הא מפורש בגיטין (מ"ב:) אילו יבא אלי' כו' קנין כספו קרינא בי': מ"ש דהגר"א ז"ל כתב דהש"ע פוסק אפי' בפיהק ומת באותו רגע אינה חולצת זה ודאי אמת כיון דהש"ע פוסק כהרי"ף והרמב"ם, וטעמא דידהו כתב הרמב"ן במלחמות דחלה ופיהק הכל אחד, וע"כ נדחה דברי אביי בסוף הסוגיא וא"כ פיהק הרי הוא כחלה, וגם אנכי ידעתי מזה וע"ז הי' עיקר יסודי דא"כ הרי סברא גדולה מדמת נפל הי' וע"כ בראינו שגמרו סימניו, וכ"כ הבאר הגולה סי' קס"ד ס"ז בדין שמת בתוך שלשים ואינו ידוע שכלו חדשיו כתב הבה"ג וז"ל פירוש ונגמרו סימניו והם דברי הה"מ שהביא הב"י במקומו, והגר"א חשק וחמד לו שיטת הרמב"ן ביבמות דסתם וולדות אפי' לא גמרו סימניו וולד גמור הוא לרבנן, אך א"י איך פירש כן דברי הש"ע שמפורש בב"י במקומו להיפוך, ומ"ש שמשמעות הש"ע אפי' אינו ידוע שנגמרו סימניו, והיינו מדנקט סתם הלא ע"כ לאו מילתא פסיקתא נקט שהרי בלא גמרו סימניו ודאי חולצת אף בא"י כמפורש בב"י, ואדרבא לשון הב"י בשם הה"מ משמע יותר שידוע שנגמרו סימניו ודברי הרשב"א ביבמות דרבנן פליגי בסתם וולדות דסברי "כיון" שגמרו סימניו וולד גמור הוא מורים להדיא דווקא שידוע שגמרו סימניו, ולעיל כתב בענין מחללין עליו את השבת דטעמא דרבנן משום רוב, ע"כ משום דהכא לענין לפטור מיבום אם מת ובזה ליכא רוב וכמ"ש, ולעיל לענין אם מחללין דחי ולא מת וליכא ריעותא ע"כ סגי בטעם רוב וכמ"ש, והרמב"ן דסובר אפי' לא גמרו סימניו אפשר מיירי באכלו ארי, וכשיטת בעל הלכות שהביא בשבת במלחמות שפסקו לדאביי ומפרשו הא דמת בתוך שלשים באכלו ארי: סוף דבר בעניותי אינני רואה מקום להקל כ"ז שלא יהי' עדים או שהוחזקה בין הנשים מכבר מעוברת בהכרת עובר או עדים על גמר סימנים: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן קלח ב"ה יום ד' ויקהל תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב יצחק נ"י האבדק"ק ראספשי. בענין מ"ש הנוב"י שיתן וועקסיל שאם תשתפה ולא ירצה ליתן גט מחדש שיתחייב לשלם הוועקסיל וחשש גט מעושה ליכא דסומכין על רמ"א סי' קל"ד שעשה מחלוקת בין מהרי"ק לתשו' רשב"א וגם כתב בד"מ שהריטב"א סובר ג"כ דלא כרשב"א וכ"כ ברמ"א שאפי' גירש מחמת השבועה מותר בדיעבד, ולענ"ד אין כאן מחלוקת דהרשב"א והריטב"א ומהרי"ק בשיטה אחת ומפורש בריטב"א כרשב"א, והנה בב"י בשם הר"ר מיימון דראובן שקנס עצמו אם לא יגרש ואח"כ גירש לא הוי גט מעושה וכתב בד"מ שכן כתב מהרי"ק בשורש ס"ג דכל ששיעבד עצמו בקנס לא מקרי אונס הואיל ועשה מרצון נפשו וכן הוא בתשו' הריטב"א שאכתוב בסמוך ולפנינו לא נמצא בדבריו תשו' ריטב"א אולי הוא בד"מ הארוך ובודאי כוונתו לתשו' ריטב"א שהביא ב"י סי' קנ"ד בנשבע לגרש וגירשה קודם שיתירה לו דלא חשיב אונס הואיל דשבועה זו הוא הביאה על עצמו ואם נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועה או לגלות דעתו שמסר מודעא עכ"ל ועפ"ז כתב רמ"א בשם ריטב"א דאפי' גירש מכח השבועה הגט כשר והבין הרמ"א דמ"ש ריטב"א הי' לו לגלות דעתו למסור מודעא היינו מודעא ממש שיאמר שאנוס הוא ואינו נותן מרצונו, אך בש"מ ב"מ ס"א ד"ה מה להנך שכן שלא מדעתו בשם ריטב"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום ואצ"ל דבגט כיוצא פסול הריטב"א עכ"ל הרי דאף שאינו מודעא ממש שהוא אונס רק שאומר שעושה כן מחמת השבועה פסול וזה היפך דברי רמ"א בשמו שאם גירש מחמת השבועה כשר ולפנינו בריטב"א שבש"מ הנ"ל שפסול וזה כוונת דבריו בתשובה ג"כ לגלות דעתו למסור מודעא ואם הי' מודעא ממש אין זה גילוי דעת רק דיבור שלם אך כוונת דבריו ג"כ כמ"ש הש"מ בשמו שאומר שמגרש מחמת השבועה וזה גלוי דעת שהוא אונס ולפ"ז דברי ריטב"א הם ממש כמ"ש רשב"א בתשו' שאם לא הי' רוצה לגרש והללו מתרין בו מצד הקנס ומחמת יראה זו גירש פסול ואין זה סתירה לדברי ה"ר מיימון ששם לא אמר אח"כ שרק מחמת הקנס גרשה ואמרינן שכשם שבתחילה בשעה שנתחייב קנס הי' רוצה לגרשה שהרי אז לא הי' אונס כן גם עכשיו הוא ברצון זה וכן י"ל במהרי"ק דמיירי שלא אמר תחילה שאינו רוצה לגרשה ורק מחמת השליש שלא רצה להחזיר גירשה, אך את"ל שמהרי"ק פליג וס"ל דאף כה"ג לא מקרי אונס מ"מ לא פסק רמ"א כמהרי"ק כנגד רשב"א אלא מפני שחשב שהריטב"א וה"ר מיימון בשיטת מהרי"ק אבל אם הי' רואה דברי ריטב"א שבש"מ שהריטב"א בשיטת הרשב"א וממילא מובן שמה"ר מיימון אין ראי' למהרי"ק אפשר לא הי' פוסק כמהרי"ק להקל באיסור א"א נגד תרי תקיפי קמאי רשב"א וריטב"א, וידוע שס' שיטה מקובצת לא נתגלה בימי רמ"א ז"ל אך תשו' הר"י בן הרא"ש שהביא ב"י סי' קנ"ד באסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק נוסף לזה נשבע לגרש אם ישתוק ועבר ושחק והשיב