אבני נזר חושן משפט קסה

הוא נתקבל יותר, ובפירוש שמעתי מחמי הקדוש זצ"ל מקאצק שאמר שעם פירוש הק"ע יכולים ללמוד הירושלמי: אשר כתבת כיון דפ"ד למד רק מממזר כיון שבממזר אסור רוב להרשב"א וב"ש ה"ה פ"ד, לפענ"ד הסברא להיפוך, דהלימוד רק לענין ספק וממילא לא שייך בפ"ד טענות רוב: מ"ש שמדברי התוס' משמע דאם בפירוש נתקבלה רק לזה לא אמרינן אין גז"ש למחצה ויש לחוש שמא בפירוש נתקבלה רק לענין בידי אדם, הנה פשוט דמסתמא אין לנו לחוש לזה, גם י"ל דהתם יש ראיות דאין למדין לכל מילי כמבואר בשטמ"ק שם, ובנ"ד יש ראי' שנתקבלה סתם, דאי בפירוש לענין בידי אדם א"כ לרבא דיליף מהפצוע גז"ש ל"ל אלא ודאי נתקבלה סתם, בתשו' צ"צ לר"מ ז"ל מליבאוויטש פסק ג"כ ספק פ"ד מותר מדאורייתא ולענין דרבנן לא פלפל כלום: אשר כתבת כי זה ספיקא דדינא (הנה הבאתי ראי' מבכורות שגם ספיקא דדינא מיעטה התורה ספק, רק מ"מ דווקא בעשירי ספק אף שנצמח מחמת הדין מ"מ התורה אמרה עשירי והרי ספק אם זה עשירי, אבל אם נחליט שאינו מוליד ויש מתירין אפי' באופן זה א"כ לדעת האוסרין דלא נדע המציאות אשר התורה אסרה לשיטתם כל שאינו מוליד, ואולי אשיגרות לישנא בדבריך] ז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות ובכלל כל חולי אשר יתחדש בכלי הזרע ממה שיתחייב חכמת הטבע שהוא לא יזריע בהן הוא פסול, וכן לשון הרמב"ם בספר המצוות סי' ש"ס הזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל שא"א לו שיוליד מלבוא על כו' והוא אמרו לא יבא פ"ד וכו' וז"ל החינוך סי' תקנ"ט שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, וכן בגמ' בהאי דאפיק גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים קסבר במקומה מבשלא, וכן חילוק בין כקולמוס בין כמרזב האי שליט בה אוירא, הרי שלמדו הדינים שלא מן המקרא רק כל שעפ"י הטבע אינו ראוי להוליד פסול ובכלל פ"ד הוא, מזה נראה שהתורה סתמה כל שפצוע ואינו ראוי להוליד פסול ותלתה בדעת חכמים מי ראוי להוליד מי לא ראוי וכשאינו ידוע אם ראוי אם לא ספק דמציאות הוא כנ"ל הרי שהתורה סתמה ואמרה כל שנפצע ונדכך באופן שיתקלקל פסול אבל לא שהתורה אסרה בפירוש ביצה אחת] וא"כ שפיר הוי ספק אם הוא זה שאסרה התורה לא שהדבר ספק מה אסרה התורה רק זה ידוע שהתורה אסרה כל שלא יוליד כדברי הרמב"ם ואנחנו לא נדע אם זה ג"כ לא יוליד: אשר כתבת כיון שלדעת ר"ת רוב בנין ומנין חולקים וכשהדבר ספק אם גם לדעת ר"ת מותר הוי מיעוטא דמיעוטא, הנה ב"ה רבים כנגד ב"ש ומ"מ כשהדבר ספק לב"ש מותר בערלה בח"ל כמבואר בש"ס ברכות וכבר כתבתי זה בפרט שר"ת בספר הישר והרא"ש כו' רק זה אפי' לבעלי הש"ע ע"כ לא נפיק מספק: בסוף דבריך סיימת שכדעתי אעשה באמת קשה עלי המשא לבדי באיסור עולם מחמת שהוא ע"ש קצרתי: נאום בנך הק' אברהם. סימן קלא ב"ה יום ועש"ק פ' נח שנת תרט"ז לפ"ק קאצק. החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם סיני ועוקר הרים כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. אחדשה"ט הנני לקיים מצוותך לכתוב לך הנלע"ד בדין עגונה מוואלבראהם. הנה בפרק מי שאחזו (ע"א) אילם שאינו יכול לדבר כי אם ע"י כתב כשר בעדות אשה משום דאקילו בה רבנן ופירש"י כמו עד מפי עד, ונ"ל דבמלחמה דינם כמו ע"א במלחמה וכמו מאה נשים דכע"א דמיין כדאיתא ריש פרק אשה שהלכה, ה"נ כיון דמדאורייתא אלמין פסולין ורבנן דאכשרו בעדות אשה משום עגונה אפי' מאה כע"א דמיין: והנה בע"א במלחמה דבר פשוט דלכתחילה לא תנשא לכל הפוסקים, אך יש לחקור אם נ"ד חשוב ג"כ מפי כתבם ואינו כשר אלא בעדות אשה, וא"כ אינם נאמנים כיון דבמלחמה הוא או לא: והנה מפשט דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות יראה דכל השטרות אינם כשרים אלא מדרבנן ובפ"ט כתב דאלמין אינם יכולים לשלוח כת"י לב"ד דבעינן שיהי' ראויים להעיד, ונראה מדבריו דבראויים להעיד אף מפי כתבם כשר והוא סותר לדבריו פ"ג הנ"ל, והלח"מ פירש דבריו דמ"ש בפ"ג היינו שבא השטר לב"ד לאחר שמתו עדים אבל קודם שמתו אף מדאורייתא כשר, והנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' ל"ג) הביא ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען דע"א בשטר וטוען הנתבע פרעתי הוי משואיל"מ אלמא דשטר הוי מה"ת, דאל"כ אינו מחויב שבועה רק מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרינן משואיל"מ: ואומר אני דאי משום הא אינו ראי' כלום, דהא מבואר בגיטין (פ"ח:) ובש"ע חו"מ דמה שאנו מקבלין עדות ודנין דיני ממונות היינו משום דשליחותייהו עבדינן, ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינו אלא מדרבנן, וא"כ היכי משכחת לה שבועה דאורייתא ובפרט מודה במקצת עפ"י עדים דמדאורייתא הוי עדות שלא בפני ב"ד, אלא ודאי דיש חילוק בין כשהשבועה עצמה הוא דרבנן לכשהעדות שמחייבין עליהם שבועה הוא דרבנן, וא"כ אין ראייתו כלום, וכיון שכשל העוזר נפל העזור: וחוזרים אנו לפירוש הפשוט בדברי הרמב"ם דכל השטר הוא רק מדרבנן, ולפי זה י"ל בנ"ד שהוא מלחמה חיישינן לבדדמי, דהא הטעם דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי כתב הרמב"ן במלחמות וז"ל שהתורה האמינה אותם ואתם מה לכם, אבל בכתב שאינו אלא מדרבנן י"ל הם אמרו שמפי כתבם כשר והם אמרו דחיישינן לבדדמי, ונניח עתה בזה: ונאמר שאף לשיטת ר"ת דכל היכי שהעדים ראויים להעיד אף מפי כתבם כשר, מ"מ מודים דבעינן שבשעה שהשטר בא לב"ד יהיו העדים קיימים וראויים להעיד, וכן לדעת הלח"מ בשיטת הרמב"ם