אבני נזר חושן משפט קנה

משקין שזבו, אבל אשה שעושה צרכי' שהוא ענין אחר רק שנאמר שחכמים יגזרו בה טומאה כמו שגזרו על כתם הנמצא על הבגד, בזה שפיר אמרינן כיון שהדם נמצא על המ"ר שאין נ"מ בטומאת עצמם רק לטמא אחרים דרבנן והוה ספיקא דרבנן ולא שייך לגזור בה ודו"ק, [א"ה, עי' פסחים (י"ח.) ובתו"כ וכל משקה וגו' פרט למשקה סרוח ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ב מה' טו"א הי"ד והכ"א ועי' חולין ע"ב, עובר סופו לצאת, אך שם ע"י מעשה וממילא שאני כמש"כ הח"ס יו"ד סי' קנ"ו ועי' אבני נזר או"ח סי' קנ"ט אות כ"ה ועי' רמב"ם פ"י מטו"א ה"ח ודו"ק]: ועתה נבאר פירוש הגמ' מהו דתימא הנ"מ דיעבד כו' קמ"ל סיפא דאפי' לכתחילה, וקשה דמהיכא מוכח דרישא ג"כ לכתחילה מותר, ונראה דהנה כבר כתבנו לעיל בהא דמקשה הש"ס ודילמא בתר דתמו מיא ופשיטא לש"ס דמטמא בספק שותתת משום דס"ס משם אחד לא הוי ס"ס, ולפי זה האי ספק ספיקא דאיש ואשה כו' הוא דווקא לענין טומאת האשה דספק מן האיש ולא ראתה כלל שלא יצא הדם מגופה, ואת"ל ראתה שמא דם מכה, אבל כשדנין על הדם אין כאן ס"ס, דבין דם מכה שבמקום מ"ר מן האיש ובין דם מכה שבמקום מ"ר מן האשה הכל טעם אחד לטהר משום שאין דם מקור, ודם שבמקום מ"ר לא שייך לאשה במה שהיא אשה כלל, ואחת הוא בין באיש בין באשה, בשלמא כשדנין על האשה הוי ספק מן האיש היתר בפ"ע שלא ראתה ואפי' הי' מאשה אחרת היתה היא טהורה, אבל לגבי הדם הוי משם אחד, והא דמטהר ר"מ בס"ס את האשה ולא גזר אטו המ"ר שנמצאו עליהם הדם כמו שגזרו בכתמים, דלטעמי' אזיל לטמא אחרים דרבנן כנ"ל: והשתא ניחא דמוכח ממה דמטהר ר' יוסי בסיפא לכתחילה דגם ברישא טהור לכתחילה דכיון דטהור בדיעבד ע"כ אינו טמא משום נדה ואפי' כתם גמור לא הוי רק חשש טומאת כתם, וא"א לומר חשש טומאת נדה דכיון דאינו אלא חשש טהור מה"ת מקרא דדם ולא כתם כיון שאינו בבירור שמדם מקור שמגופה, שבדיעבד תולין במכה שבמקום מ"ר, או שהי' דם בספל כמ"ש המרדכי, וכן מפורש בשמעתא דבדקה עצמה בעד שאינו בדוק דמדמי בש"ס להא דהאשה שעשתה צרכי' דלר' מטמא משום נדה ולר"ח משום כתם, ופירש"י ספק, וכיון שהוא ספק קרי לי' כתם, וכיון דאינו רק טומאת כתם ע"כ טומאתו משום לתא דהבגד, ור"י לטעמי' משקין לטמא אחרים דאורייתא, ובבגד אין נ"מ בין אשה לבד בין איש ואשה כנ"ל דבבגד ליכא ס"ס, ומוכח שפיר דאף ברישא לכתחילה, כן נ"ל ליישב דעת הפוסקים דטהורה לגמרי: ולפמ"ש נראה ליישב קושיית הס"ט בהא דאיש ואשה שהטילו מים בספל דמודה ר"מ משום ס"ס וכן קי"ל בש"ע לר' יוסי בעומדת ושותתת והקשה בסדרי טהרה דא"כ ברואה דם מחמת תשמיש דספק מן המקור ספק מן הצדדין נצרף עוד ספק שמא הש"ז שיוצא מן האיש אדום כדם דמצוי כזאת ובתוספתא ש"ז אדומה טהורה, ואף דלא שכיח הלא דם מן האיש בתוך מ"ר שלו ודאי לא שכיח ומ"מ כיון דהדור מ"ר למקור ג"כ לא שכיח מחשבין זאת לספק ה"נ הלא אין דרך נשים לראות בשעת תשמיש מש"ה תולין לטהר בכל מה דאפשר וא"כ לעולם נטהר משום ס"ס והניח בצע"ג: ולפמ"ש לק"מ שהרי הש"ז שפולטת האשה מתטמאה בו טומאת ערב כמו איש שראה קרי הרי דרואה חשבינן לה (כנדה מ"ב), אלא שאינה טמאה בו נדה כיון שלא ראתה דם, ואפי' פלטה ש"ז אדומה הרי לא ראתה דם מקור, וא"כ בין הדם מן הצדדין בין דם מן האיש הכל ספק אחד שאינו דם מקור, ואינו דומה לדם מ"ר שמן האיש שלא ראתה האשה כלל: ועתה נבאר שיטת ר"ח, והנה התוס' כתבו בשמו דר' יוסי דאמר טהורה משום נדה קאמר אבל משום כתם מטמא, והא דאמר התם אי מרישא הו"א ה"מ דיעבד אין לכתחילה לא קמ"ל, מבואר דלפי האמת אפי' לכתחילה סובר הר"ח דווקא סיפא לכתחילה אבל רישא לא שרי אלא דיעבד, והקשה מהרש"א דא"כ הו"ל להגמ' לומר אי מרישא הו"א דטמא משום כתם קמ"ל סיפא דאפי' משום כתם ותירץ דהש"ס בעי לשנויי נמי למה דס"ד דלא טימא ר"מ אלא משום כתם, וקשה דא"כ הש"ס דהתם למה דס"ד דלא טימא ר"מ אלא משום כתם א"כ מה הקשו התוס' לר"ח וצ"ל דהכי ק"ל דא"כ לפי האמת דר"מ משום נדה ור' יוסי משום כתם ולא מטהר לכתחילה קשה קושיית הש"ס סיפא למה לי השתא ברישא דספק אחד מטהר בתרי ספיקי מבעיא, ותירצו התוס' דר"ח סובר בפירוש סוגיא דהתם דווקא סיפא מטהר אפי' לכתחילה, וה"ה לדידן דווקא סיפא מטהר גם משום כתם: ודעת הב"י סי' קצ"א בשיטת ר"ח דכיון דמתני' איירי לטהרות כדמוכח מדברי הש"ס מהו דתימא דיעבד אין לכתחילה לא דלא שייך אלא בטהרות, ולבעלה חמיר מלטהרות דבעלה איסור כרת לא מקילינן לבעלה ואח"כ הביא מדמשמע בפרק כל היד דר' יוסי מטמא משום כתם עיי"ש, ודבריו תמוהין דאי מטמא משום כתם א"כ אף לטהרות בדיעבד יהי' אסור כמו בכל כתמים, ובש"ך כתב ליישב דבפרק כל היד מוכח דר' יוסי מטמא משום כתם וכן הוא בירושלמי להדיא, ע"כ הא דמתיר בפרק הרואה לכתחילה בסיפא דווקא אבל ברישא אסור לכתחילה ולבעלה חשיב לכתחילה שלא תשמש עם בעלה, ולפי שיטתו יש ליישב מה שהקשיתי על הב"י דהא דר' יוסי מטהר ע"כ בחולין שנעשה על טהרת תרומה אבל בתרומה הא טמא משום כתם אלא ודאי בחולין מטהר וכמ"ש הרמב"ם מטמאי משכב ומושב דכתמים אינם טמאים לחולין, ובהא קאמר הש"ס דאפי' לכתחילה מטהר ואי אפי' ברישא טהור לכתחילה ע"כ לבעלה נמי טהור דבעלה חולין הוא כדאיתא פ"ב דחולין (ל"א) וע"כ קילי משאר כתמים דאסורין לבעלה, וע"כ גם לחולין לכתחילה טמא, אלא משום דלכתחילה אסור גם בחולין ע"כ גם לבעלה טמאה לכתחילה כן צ"ל לדעת הש"ך: ועתה נבוא לנ"ד, לענין דינא, והנה בנ"ד דהשתן יוצא ממנה כעין דם ובודאי גם כשהיא יושבת ומקלחת יוצא ממנה כך גם בתחילה, וזה יכול להתברר בודאי אין לנו לחוש דילמא בתר דתמו מיא אתא דם לפירש"י והר"ן דאתי דם שלא מחמת מ"ר, דהא מהיכי תיתי לחוש שמא בא דם גם לבסוף,