אבני נזר חושן משפט קמ

דבזה לא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי ואי מפוגמת ומע"א דלא איירי ביתומים ואין משביעין אותה רק בטענת ברי א"כ קשה למה משביעין אותה לימא לי' אי נפרעתי כדברי העד שטרך בידי מאי בעי, או בפוגמת אם נפרעתי כולו כדבריך, אך די"ל דאימור צררי אתפיסה בשעה שהי' תחתיו קודם שנתגרשה כמו דאיתא בב"מ (ז') ופירש"י ליחוד כתובה כשנשאה כדי שלא תתבזה אח"כ בב"ד, וכ"ת דמ"מ אמאי לא לקח השטר ממנה כיון דמתפיס צררי ליחוד כתובתה, מיהו ז"א דהרי שנינו בכתובות במשנה (פ':) לא יאמר לה הרי כתובתך כו' ובדף פ"ב שם, אף דמיחד צריך לכתוב לה כתובה שיהי' כל נכסיו אחראין כו' ועיי"ש בתוס' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הוא ודאי מדרבנן אף למ"ד כתובה דאורייתא] דאל"כ אסור לשהות עמה בלא כתובה מטעם הנ"ל, ומיהו איסור זה היינו מדרבנן דמעיקרא הי' מייחד לה כמו שמפרש בברייתא שם (פ"ב) ולא הי' צריך לכתוב כתובה שיהי' כל נכסיו אחראין, מלבד שאין זה במשמעות לשון הסוגיא דאמר התקינו שיהא מניחין אותה בבית אבי' מ"מ הא דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה הוא מדרבנן אף למ"ד כתובה דאורייתא מ"מ סגי אם מייחד לה מעות או כספים ולא חיישינן מדאורייתא לקלה בעיניו, דהא כתובת אלמנה לכ"ע מדרבנן. ועיין בתוס' יבמות (פ"ט.) ד"ה מ"ש עיי"ש שמעינן מהתם שתקנו רבנן עיי"ש וכ"כ בתוס' כתובות (יו"ד) ד"ה. אמר ר"נ עיי"ש ועיין בתוס' כתובות (נ"ו) ד"ה קסבר עיי"ש, וא"כ לפי"ז לרמב"ח דסבר למימר דמדאורייתא חייבת לישבע שבועה זו הלא מדאורייתא הוי יכולה למימר שטרך בידי מאי בעי ואף דאתפסי צררי מ"מ הי' לו ליקח השטר כתובה, דהא דאסור כדי שלא תהא קלה הוא מדרבנן, דאף דמסיק דשבועה זו מדרבנן מ"מ הא אנן לרמב"ח קיימינן והוא סובר דמדאורייתא: וא"ל דבפוגמת ובע"א הוי כמיתרע שטרא לכך חיישינן דהא גם בשאר הלואה לא חיישינן רק היכא דיש ריעותא כמ"ש, וא"כ החילוק הוא בפקדון אף בכה"ג לא חיישינן וה"ה בכתובה כמ"ש, א"ו דלענין לפוטרו משבועה לא מהני סברא זו כלל, וא"ל דכוונת רמב"ח אינו דשבועה זו לגמרי מדאורייתא דמדאורייתא הוי פטורה כמ"ש, אך דכוונת רמב"ח דמדאורייתא הוי ודאי ראוי לה שבועה כדין מודה במקצת אך דהוי פטורה מכח שטרך בידי מאי בעי והוי נאמנת וא"כ לבתר דתקנו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו וליכא טענה בשטרך כו' א"כ ממילא דשבועה הוי דאורייתא דלא מפכינן לה א"נ דאמרינן מתוך כמ"ש התוס' (פ"ח) ד"ה מייתי לידי ש"ד עיי"ש, ולא דמי למאי דמסיק דתקנתא דרבנן הוא לגמרי דאילו מדאורייתא ליכא נשבע ונוטל ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, דז"א דהרי בתוס' ב"מ (ג') ד"ה ובכולו דמקשו אפירש"י דפירש דאמרינן מיגו דחשוד כו' עיי"ש הא לקמן מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשוד וכתבו ע"ז וא"ל דהיינו מדרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא חשוד לזה הוי חשוד לזה א"כ בנסכא דר' אבא דמשמע דאי אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאיל"מ דאשבועות דרבנן לא אמרינן הכי עכ"ל, ואם נימא הסברא כמ"ש לא קשה כלל קושיות התוס' דאיכא למימר דהא ראוי להיות חייב ש"ד מה"ת כדין ע"א, אך דהי' פטור משום דחשוד על השבועה ולא מהימני' לי' דזה הוי לא כמו זה דהא זה היא הפירוש של דברי התוס' דמדאורייתא ראוי להיות חשוד לזה דזה הוי לא כמו זה, וא"כ כיון דאנחנו רואין דשבועה חמורה בעיני העולם ולא חשיד ממילא דהוי ש"ד כדין ע"א, א"ו דסברת התוס' הוא דמ"מ כיון דמדאוריי' ראוי להיות חשוד לזה חשוד לזה הא שניהם לאוין הם, אך כיון דחמורה בעיני העולם דיני החיוב שבועה שוב לא הוי דינא כמו ש"ד דמ"מ אין החיוב מדאורייתא, ה"נ בנ"ד לפי סברת התוס', וא"כ התוס' לשיטתו, ומוכח שפיר מרמב"ח דלא מהני סברא דשטרא לפוטרו משבועה, ואף אם נימא דרמב"ח סובר דכתובה דרבנן או דמוקי מתני' באלמנה דלדברי הכל דרבנן ג"כ א"ש דאף דחייב ליתן כתובה דרבנן מ"מ אם נתן לה לא גרעה משט"ח וחייב לשלם מדאורייתא, וכיון דלא מהני בכתובה סברא דשטרך כו' לפטורי משבועה ה"ה בשטר פקדון לגבי יתומים, וחזקה לא מהני לפוטרו משבועה, כן נ"ל נכון ודו"ק היטב: וזה ודאי דוחק לומר דרמב"ח מוקי למתני' במקום שאין כותבין כתובה, דא"כ מה מקשה הגמ' הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ופירש"י כל שטרות כו' א"ו דאין סברא כלל לאוקמא המתני' דווקא בהכי, ואין לומר דמקשה מכח מלוה הכתובה בתורה, דמנ"ל דרמב"ח סובר דכתובה דאורייתא ואף אם סובר כן מ"מ דילמא מוקי באלמנה דלדברי הכל דרבנן או דילמא סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודו"ק, ואם תעיין בזה ככל הצורך תמצא בעז"ה מרגוע לנפשך: הק' אברהם. סימן קב. ב"ה יום ב' אמור תרל"ח נאשעלסק. שוכט"ס לכבוד הרב המאוה"ג מגזע גאונים מפורסמים ראשי עדה חריף ובקי מו"ה יעקב נ"י אבד"ק לאסק. יקרתו הגיעני, בדבר ס"ת שנשפך מים על יריעה ומחמת זה נעשה גיפלאסין ונתחבר הא והדלת נוגע ברגל שתחתי', ורו"מ פלפל בזה עפ"י תשובת אחרונים אשר אין דעתי לסמוך עליהם, האומנם כי אם הי' גיפלאסין לבד הי' כשר ע"י גרירה, שהרי הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ה סעיף ט"ז הכשיר כשגוף האותיות אינם דבוקין רק הגיפלאסין מחברם, ואף כי יש לחלק בין ס"ת לגט כי בגט אין לפסול רק משום שאינו ניכר עד היכן מגיע האות כמ"ש בס' התרומה וכאן ניכר היטב האותיות לעצמם וניכר שהחיבור רק מחמת גיפלאסין, משא"כ בס"ת שגזה"כ דבעינן כתיבה תמה שיהי' מוקף גויל, אך לפי זה שוב יהי' מותר ע"י גרירה כיון שהאותיות טובים ומיפסל רק מגזה"כ כמו דקי"ל באותיות דבוקין גם בס"ת, רק כשגוף אות נדבק לעצמו שוב מהני גרירה, אולם כשעיינתי ראיתי שגוף הדיו מחבר ואף שאינו עב כל כך כמו הדלת והרגל מה בכך ואין שיעור לעובי הדיו, ולא דמי לגיפלאסין שהוא רק ליחות הדיו ולא גוף שחרות הדיו, ע"כ לפענ"ד לגנוז היריעה: דברי ידידו דו"ש הק' אברהם.