אבני נזר חושן משפט קלד

ישראל, והנה דבר פשוט דלא מיקרי משמשי ע"ז אלא אם מיוחדים לזה לבד אבל אם משמש גם לדברים אחרים לא מיקרי משמשי ע"ז דאל"כ כל בית נכרי יאסר בהנאה כיון שמכניס בו ע"ז כדאיתא בע"ז (כ"א) ויהי' אסור לכנוס לבית נכרי, וע"כ כיון דאינו מיוחד לע"ז לא מיקרי משמשי ע"ז, וא"כ הבית הזה שהי' מיוחד לע"ז של נכרים אף שהמומר הי' לו חלק בע"ז מ"מ אינו מיוחד לחלקו של מומר לבד רק לכל העכו"ם ואינו מיוחד לע"ז של ישראל ולא מיתסרי המשמשים יותר מהע"ז של נכרים עצמה, ומה שהמומר יש לו חלק במשמשים אינו מזיק כלל לדעת הר"א ממיץ: ולענין הלכה פסק בש"ע סי' קמ"ו דאפי' משמשים שזכה בהם ישראל יש להם ביטול והרמ"א לא הגיה כלום, אולם ממ"ש הרמ"א סעיף י"ג דברי הר"ן דאם ביטל גוי ע"ז שבידו אף שהמשמשים ביד ישראל נתבטלו, ומינה דייק הב"י דאם בא לבטל המשמשים שביד ישראל לבדם לא מהני, ודלא כהר"א ממיץ, משמע קצת שחולק על המחבר ומ"מ קשה שא"כ למה לא חולק עליו למעלה בהדיא, וע"כ לדחוק דהו"א דדווקא שם שבא לבטל המשמשים מהני אבל אם לא ביטל המשמשים בעצמם רק הע"ז והיא לא נתבטלה אלא משום שהיתה ביד נכרי ואימא שהמשמשים שהי' ביד ישראל לא נתבטלו קמ"ל, ואף שדוחק הוא ע"כ לומר כן, שהרי הלבוש העתיק דברי המחבר והרמ"א שניהם יחד וע"כ דלא פליגי וכמ"ש: והנה הב"ח חולק על הב"י והש"ע כמו שהעתיק בש"ך דבריו וכבר סתרתי דבריו לעיל, והש"ך נמי נראה דלא ס"ל ההוא דהב"ח כנראה מדבריו סי' קמ"ה סקט"ו שהעתקתי למעלה: אולם ק"ל על המחבר והרמ"א שכאן פסק כהר"א ממיץ ובאו"ח סי' תקפ"ו העתיק דברי הר"ן דווקא בע"ז של עכו"ם או במשמשי של עכו"ם והוא שלא זכה בו ישראל ומשמע דאמשמשים נמי קאי ולפמ"ש שפסק כאן במשמשים אפי' זכה בהם ישראל יצא, וכן קשה על הרמ"א שכאן פסק כהר"ן בע"ז דאם ביטלו הע"ז שביד נכרי נתבטלו המשמשים שביד ישראל, וא"כ יש למשמשים היתר ולא מיכתת שיעורייהו וכמ"ש הר"ן פרק לולב הגזול בשם הראב"ד: ובאמת שלולא דברי הראב"ד היינו יכולים לחלק דכיון שאין היתר בעצמם רק ע"י ביטול הע"ז לא מיקרי יש לה היתר, וכה"ג כתבו התוס' פסחים (מ"ז.) בשתי הלחם דאין להם חסרון בגופם והיתרם תלוי בכבשים לא חשובים ראוין עכשיו משא"כ בשוחט אף שעדיין צריך לבשל, אולם אחר שהראב"ד כתב בפירוש להיפוך והר"ן לא חילק עליו מי יחלוק על הראב"ד: וראיתי בלבוש השמיט הא דאם נתכוין לזכות על משמשים וכתבו רק על ע"ז עצמה, וצ"ל דהמחבר אשיגרת לישנא נקיט וקאי רק על ע"ז עצמה, ואת"ל דס"ל להמחבר והרמ"א באו"ח כהר"ן, על פסקא דיור"ד סמכינן שהוא מקומו ועוד דההוא דאחריתא: ועוד נ"ל דאפי' לשאר פוסקים דמשמשים שזכו בהם ישראל אסורים כיון דאינם אסורים אלא מדרבנן מסתבר דאין איסור במשהו אף מדינא דגמ' דאסור בהנאה ומ"מ בטל בששים כיון דרק מדרבנן כסתם יינם, ואף דאנן לא קי"ל הכי, י"ל כעין שכתב האו"ה בגבינות של עכו"ם כיון דמחשש איסור תורה אסרוהו דינו כוודאי איסור תורה וספיקו אסור ולא דיינינן לי' בספיקא דרבנן ולאו בס"ס ועיין בש"ך סי' ק"י, אבל בזכה בהם ישראל ונתבטל כיון דמה"ת נתבטל וליכא אלא איסור דרבנן כולי עלמא מודים לר"ת דבטל בששים, ודווקא בסתם יינם פליגי כיון דמחשש ניסוך אסרוהו דינו כוודאי נסך כדברי או"ה הנ"ל, ונ"ד דומה למשמשים שזכו בהם ישראל כנ"ל באריכות: ומ"ש לעיל כיון דחלקו של מומר משמש לכל העכו"ם ביחד דינו רק כרוב ע"ז שהוא של נכרי נ"ל ראי' לזה ממ"ש התוס' רי"ד אהא דישראל ונכרי שיש להם ע"ז בשותפות חלקו של נכרי מותר, והקשו מה נ"מ דמ"מ אסור משום חלקו של ישראל דאין ברירה, ותירץ בתוס' רי"ד דנ"מ למשמשים של נכרי דקי"ל ביטל ע"ז ביטל משמשי' עכ"ד, וקשה הא שימש גם לחלקו של ישראל, ולפמ"ש ניחא דמשום חלקו של ישראל לבד לא הי' נאסר דלא הוי מיוחד אלי' רק לכל ע"ז ביחד וכיון שנשאר חלק ישראל לבד מותרים המשמשים, וזה ראי' למ"ש, וכ"ש הוא שרוב ע"ז של נכרי דאינו נאסרים משום חלק ישראל לבד וא"כ אינו חמור משל נכרי ויש להם ביטול [והתוס' רי"ד ס"ל דמשמשים שזכה ישראל אין להם ביטול דכתב דשליחותי' עבדינן לא שיהי' כמותו רק דנכרי יכול לאסור, וע"כ דרק משום זכות ישראל אין לו ביטול]: אולם ביסוד היתר דלא חשיב משמשי ע"ז של ישראל אא"כ ע"ז של ישראל והכרעת הדבר מסתברא מלשון הריטב"א והש"ך, מצאתי השגה על הסברא ( ע"י גרמת הערות איש אחד] מדברי התוס' ריש דף נ"ב) דמשמשי הרים של ע"ז אסורים אף דתקרובת הר מותר, וע"כ דהר לא מיקרי ע"ז כלל וכמבואר בתוס' (מ"ה) סד"ה אלהיהם עיי"ש, ואעפי"כ אסורים המשמשים, וע"כ אין האיסור משום דבטל אל הע"ז דינם כע"ז, ועל לשון הריטב"א והש"ך אין להעמיד יסוד להלכה ע"ז לבד: ונראה שיש להמציא היתר מהסוגיא דפרק השוכר את הפועל (ע"ג.) ר"ד אר"י המערה יי"נ מחביות לבור ראשון ראשון בטל ומתני' דיין ביין בכ"ש דנפל התירא לגו איסורא ת"ש יין במים בנ"ט ופירשו הראשונים (לבד התוס' והרא"ש] דנימא קמא קמא בטיל ואפי' יש אח"כ נ"ט יהי' מותר דנפל התירא לגו איסורא ופירש הר"ן דהתירא לגו איסורא אסור אפי' נפל הרבה לתוך טיפה של יי"נ בבת אחת, וטעמא דמילתא דאותו דבר שעומד במקומו חשיב יותר מהבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפי' משהו אסר את כל הבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ נפל לתוכו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר: והנה בדברי הר"ן אין הכרע אי לישנא דרישא דווקא כשהאיסור חשוב יותר אינו בטל הא שניהם באו למקום אחד יחד בטל או להיפוך, ובס' אבני מלואים בקונטרס התשו' תפס בפשיטות דווקא שהאיסור