אבני נזר חושן משפט קלא

אף שהוא בעצמו יודע הדבר מכוער מותר, ואף לצי"ש אינו חייב להוציאה דמ"מ לא יתפרסם הדבר ולא יצא הקול, אך אם יש בזה דינא דחרגמ"ה צ"ע, דלכאורה נראה כיון שבררנו שאף לצי"ש אינו חייב להוציאה אף שלפי דבריו שמאמין לחמותה שמצאה מכתב המכוער ליכא חרגמ"ה, מ"מ אין אנו מאמינים לו בזה, דכי ס"ל להנך פוסקים שהבעל נאמן שמאמין היינו במקום שלפי דבריו שמאמין איכא איסורא לדידי' שמאמין, אבל השתא שאף לפי דבריו שמאמינה אין איסור למה נאמינהו לבטל חרגמ"ה: אך ראה זה ראיתי ביש"ש פ"ב דיבמות הביא משם הרשב"א שאם הבעל אמר שראה דברים מכוערים כיון שעכ"פ מדת חסידות להוציא שוב ליכא חרגמ"ה, ואף שאף לפי דבריו שמאמינה אין איסור לקיימה מ"מ מאמינים לו: ומ"מ עכ"פ נראה ברור דמותר לקיימה אף בבא לצי"ש דמכתבו לא חשיב עד כלל כיון שהוא שלא בפירוש, ועוד כיון שחזר בו וכבר כתב הר"ן בתשו' סי' מ"ז דעד שהעיד חוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי, ומשמע מהח"מ דאפי' עד מפי עד לא הוי עיין בח"מ סי' י"ז סקי"ז, ומשמע מדבריו דאפי' התירוהו ב"ד ע"י עד מפי עד ואח"כ אמר הראשון מבודה הייתי שוב אסורה, ואי הוה עד מפי עד הא כבר התירוהו עפ"י ראשון וכיון דלא הוי עד כלל ממילא אין איסור בהאמנת הבעל, וגדולה מזה דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז דאפי' האשה מכחישתו אינו מועיל האמנת הבעל, ואף דאנן לא קי"ל כוותי' בזה מ"מ היכא שהוא עצמו סותר עדותו והוכחנו דאפי' עד מפי עד לא הוי אלא דעוקר עדותו לגמרי פשיטא דלא אהני האמנת הבעל, ועוד דכתב הרמ"א בשם מהרי"ק דבעינן דווקא שהעד נאמן אצלו בכל דבריו כבי תרי, ומה שנמצא מכתב זה בארגז שלה לדעתי לא הוי יותר מכיעור ואפי' הבעל עצמו רואהו כיון דליכא קלא מותרת לו אפי' בדיני שמים, ומ"מ אם הבעל מאמין לאמו היא חמותה כבי תרי והארגז סגור באופן שנראה ברור שלא הונח מכתב זה בארגז אם לא מדעתה, אינני רוצה לסמוך עלי לבדי כי מיראי הוראה אני עד יסכים עוד אחד מן הגדולים, נתתי עיני בכבוד ידי"נ הרב הגאון נ"י דק"ק קאליש: הדו"ש הק' אברהם. סימן צח. ב"ה יום ב' תבא תרנ"ד פה סאכטשאב. לרב גדול אחד. דבר השאלה בחרש שוטה בגט הנה מעולם אני בורח מהוראת דין שוטה בפרט אחר שניתן הגט, מה גם שהרב המסדר לא כתב לי מ"מ אכתוב כנושא ונותן בדבר הלכה דעלמא לא בדין גט זה כלל: דין משוגע שאיזו ימים הוטב לו ונעשה בריא אולם וגירש את אשתו ואח"כ חזר לשגעונו: הנה הב"ש סי' קכ"א סק"ד, בהא דעתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כתב היינו כשידוע זמן כשהוא חלים, משמעות דבריו שיש לו ווסת לחלימותו, אז בשעת ווסתו חשבינן לי' לפקח, אבל אם אין לו זמן לכך לא מהני, והיינו דאפי' רואין ע"י בדיקה שהוא חלים חיישינן שמא רגע אחר הבדיקה נתקלקל, כעין שכתב הב"י גבי אילם מעיקרא דלא בעי בדיקה דכשם שכנסה ברמיזה כו' אולם דא"ל דמספקינן לי' בעתים חלים עתים שוטה דא"כ לא יועיל לי' בדיקה כמו אשת חרש לר"א ר"פ חרש דאי הוה עתים חלים עתים שוטה מצי מגרש, ומשמע דאפי' בדיקה לא יועיל, ומשום דשאני אומר רגע אחר הבדיקה נתקלקל [ולקמן נדבר מדברי הב"י]: ובתשו' כת"ס הקשה רב אחד על דברי הב"ש מהא דבסי' ל"ה גבי עדות איש הנכפה בלא עת קבוע כשהוא חלים עדותו עדות, והנה בפשיטות י"ל בגט כיון שצריך להיות פיקח כל עת כתיבה חיישינן שמא באמצע נתקלקל שא"א להיות בודק והולך כל עת כתיבה, משא"כ בעדות כל שבודקין אותו סמוך לעדות סגי, אך יש ליישב לפמ"ש ריטב"א פרק עשרה יוחסין גבי תינוק הנמצא בצד העיסה כשידוע שהעיסה נגע בתינוק והספק על התינוק לא מוקמינן לעיסה על חזקתה, וכן משמע מהא דקי"ל כר"ה בשתי כיתי עדות המכחישות זא"ז זו בא בפ"ע ומעידה משום חזקת כשרות ולא אזלינן בתר חזקת ממון משום שהעדים ודאי העידו והספק על העדים לא מוקמינן לממון על חזקתו: והנה מה דחיישינן שמא אחר הבדיקה נתקלקל ולא מוקמינן לי' אחזקתו, י"ל דהיינו משום חזקת א"א ואף דספק על המגרש ונתינת הגט ודאי לא דמי להא דריטב"א דאם שוטה הוא הא לא נעשה גירושין ולא דמי לריטב"א דהנגיעה ודאי ואין שום ספק במעשה, אבל הכא הרי הספק במעשה הגירושין אם הי' בדעת ורצון: ובזה יתיישב הקושיא מעדות, דהנה הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות טעם פסול השוטה משום שאינו בר מצוות, הנה שאין הפסול משום שדיבור השוטה שבלא דעת אינו דיבור רק שאין נאמנים משום שאינו בן מצוות, וכן משמע בתוס' פ"ק דפסחים דקטן נאמן במיגו ואם הפסול משום שאינו דיבור כמו כן לא יהא דיבור למיגו, ומה לי עדות ומה לי מיגו, אלא ודאי דיבורו דיבור רק שאינו נאמן לעד כמו כל הפסולים וע"כ במיגו נאמן, וא"כ שוב דומה ממש להא דר"ה זו בא בפ"ע ומעידה כיון דספק על העדים לא אזלינן בתר חזקת ממון ה"נ הספק על העד, וכיון ששעה אחת הי' חלים מוקמינן לי' אחזקתו שלא נתקלקל ולא אזלינן בתר חזקת האשה, ודווקא לענין גירושין הספק במעשה הגירושין אם הי' בדעת ורצון, ואפי' אם הי' בריא אם גירש שלא לרצונו אינו כלום, ע"כ שפיר מוקמינן לאשה על חזקתה לחוש שמא נתקלקל, דאוקי חזקת האשה נגד חזקת המגרש, ודו"ק היטב: נשיב לדברי הב"י, והנה בט"ז הקשה עליו שסותר דברי עצמו שכתב להשיב על דברי בעל העיטור בש"מ שצוה לכתוב גט לאשתו ונשתתק אם איתא דצריך בדיקה ליחוש שמא אחר הבדיקה נשתטה, וכתב הב"י דאם איתא דמחמת שטותו נשתתק לא היתה דעתו מיושבת בשום פעם, וה"נ אם נבדוק פעם אחת שוב לא חיישינן, דאם איתא מחמת שטות הוא