אבני נזר חושן משפט קל

תשובה ידידי הרב מו"ה ראובן ישעי' [הוא מחותנו הה"ג ז"ל מווייסליטץ] הנה מ"ש דאפי' כתב לא מהני אינו כלום דלא גרע מכל הפסולים דיוכל להאמינו, וכן מ"ש משום דאמר אני זניתי ולא פלגינן דיבורא ג"כ ליתא מטעם זה כיון שמאמינו ואפי' עפ"י עכו"ם חייב להוציא כשמאמינו כבי תרי כדאיתא בתשו' הרשב"א סי' קע"ח וכ"כ ח"מ סי' קט"ו דאפי' אמר אני זניתי אם מאמינו אסור, ואם אינו מאמינו לא הי' צריך לטעמים, דע"א לאסור אשה על בעלה אינו כלום אפי' בשותק כדאיתא בפרק האומר: גם מ"ש משום דבמקום קטט אינו יכול להאמינו והוא דברי רמ"א סי' קע"ח, דע ידידי כי מה שנרשם שם שהוא ממהרי"ק הוא שגגת המעתיק ולא נמצא במהרי"ק דבר מזה, ודברים אלו הובא בד"מ סי' קט"ו בשם הרשב"א סי' אלף רל"ז, ובתשובה לרמב"ן סי' קע"ג קל"ג ושם מבואר המעשה שהבעל טען עלי' שהוא טענות לאוסרה עליו ונתברר ששקר המה, ופסק הרשב"א דשוב אינו נאמן בשאר טענות שלא הכחיש בהם, והביא ראי' מההיא דקטטה בינו לבינה דאם אומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני והלכו להם ואשתכח דשקרא שוב אינה נאמנת לומר מת בעלי, וזה כוונת רמ"א במ"ש דבקטטה אין הבעל נאמן היינו כעין קטטה דאשה שאמרה מת בעלי אבל זולת זה קטטה לא מעלה ולא מוריד: אך מ"ש דלא הוי עד משום דלא אמר בפירוש זה נראה, ומ"מ מה שנמצא מכתב זה בארגז שלה נחשב דבר מכוער ואלו הי' עדים שנמצא מכתב זה בארגז שלה הי' יכול להוציאה בלא כתובה, וכ"ש דלא שייך בזה חרגמ"ה, אך כיון שחמותה מצאה זאת והרמ"א בסי' י"א כתב דע"א בדבר כיעור לאו כלום הוא, ופירש הב"ש שאפי' מאמינה מותרת, וכן הוא בתשובת מהר"ם, ואף שהח"מ כתב דאי מהימן כבי תרי אסור לפענ"ד הדין עם הב"ש, דלא עדיף מה שמאמינו כבי תרי מאילו הבעל בעצמו ראה הדבר מכוער דוודאי הבעל מאמין לעצמו יותר מבי תרי ואעפי"כ אינה נאסרת אלא בעידי כיעור דווקא וכמ"ש הרא"ש, אלא שלדעת מהר"מ היכא דאיכא קלא דלא פסק נאסרת אף כשהבעל לבד ראה הכיעור, ובעידי כיעור נאסרת בלא קול, ולדעת הרא"ש אינה נאסרת אלא בעידי כיעור ובקלא דלא פסיק יחדיו, וא"כ לדידן דקי"ל עידי כיעור לחוד לא מהני כהרא"ש ממילא כשהבעל ראה הכיעור אפי' בקלא דלא פסיק מותרת, וה"ה כשהבעל מאמין לעד, דלא עדיף מאילו הבעל בעצמו ראה הכיעור דמותרת: והנה צ"ע באמת מ"ט דהרא"ש למה יגרע ראיית הבעל לגבי עצמו מעדים, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, בשלמא מהר"מ לשיטתו דבעידי כיעור לבד נאסרת שפיר מחלק בין עדים לראיית הבעל משום דבעדים יתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל הרא"ש שהתיר אפי' בקלא דלא פסיק ג"כ צ"ע, גם לכאורה מבואר ההיפוך ברש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה רוכל יוצא [וה"ה לדידן דקי"ל כוותי' דאפי' בקלא דלא פסיק]: ונראה דטעמא דהרא"ש, דהנה שם בגמ' המוציא אשתו משום שם רע אם החזירה לא תצא דמימר אמרינן קם בקלא וליתא, וכתב הנמק"י שם דלא תצא מבעל כשהחזירה אלא בעידי טומאה דווקא משמע שאפי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק ג"כ לא תצא, ואף דהוי קלא דקודם נשואין שניים ועיין בגיטין (פ"א) דאם יצא עלי' קול גרושה תחת בעלה כהן ומת הבעל ונשאת לכהן אחר תצא ממנו, מ"מ בנ"ד מותרת משום דאמרינן קם בקלא וליתא: ולפי זה נראה דאף דלדידן דאסרינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק לבעלה ודאי אף אם החזירה ג"כ אסורה ותצא, וכ"כ הב"ש, היינו משום דלא הוי ראי' מדהחזירה, אבל לדידן הא בתחילה הי' מוכרח לגרשה עפ"י ב"ד, ואם יהי' הדין דאם החזירה לא תצא א"כ לעולם יערים, אבל אם לא הי' עידי כיעור רק הוא מעצמו אמר שמצא בה כיעור אם יגרשנה ויחזירנה שוב נאמר קם בקלא וליתי', וה"ה אם קודם שיגרש יאמר דקים לי' בקלא דליתי' כיון דהוא בעצמו גרם הגירושין באמרו הכיעור, ודומה לגירש ברצון, וכיון דבידו עוד להתירה ממילא לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כיון דאין איסור ברור ויכול עוד להתיר: וגדולה מזה קי"ל ביו"ד סי' ב' באחד שאמר שראה את השוחט שהוציא טריפה מתח"י שיכול לאכול אח"כ משחיטתו כיון דאף לפי דבריו אם ישוב השוחט בתשובה הנראית לעינים אף לפי דבריו יהי' מותר לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, כ"ש שביד בעל לחוד לומר שנתברר לו שהקול שקר דלא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכל זה למאי דקי"ל כרב בקלא דפסק ממילא אם יאמר דקם בקלא דליתי' דיהי' כיעור לבד, אבל רש"י דפירש ברבי גופי' דבכיעור לבד אסורה אין חילוק בין עדים לראיית הבעל, ונתבררו דברי הרא"ש: ונחזור לנ"ד, והנה הרי"ף והרא"ש כתבו בפרק האומר דאי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, והרמב"ם כתב סתם שאם הבעל אמר שמאמינה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, והט"ז סי' קט"ו פירש הא דכתבו הרי"ף והרא"ש לצי"ש, דהב"ד אינם יכולים לכופו ע"ז משום שהדבר תלוי בלב ויוכל לומר שעכשיו אינו מאמינו, וא"כ לפי דבריו אין נ"מ בכל זה דהא בהך דינא דשוחט כתב התב"ש שאם הוא בעצמו יודע שהשוחט הוציא טריפה ודאי אסור לאכול משחיטתו, רק שהב"ד אין מוחין בידו כדין כל שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא מטעם שכתב מהרי"ק, וא"כ בנ"ד אין נ"מ לבד לדברי הט"ז, וגם אין לומר כיון דלא שייך שויא אנפשי' שוב שייך חרם דרגמ"ה דא"כ בע"א שזינתה נמי נימא הכי לשיטת הט"ז הנ"ל דלא שייך שויא אנפשי' כדברי הט"ז הנ"ל כיון דלעולם יכול לחזור דשוב אינה מאמינה ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דלא גזר רגמ"ה בזה, וא"כ הדין עם החלקת מחוקק: אמנם כל זה אם הי' קלא דלא פסיק, אך לפי דברי השאלה דהכא אין קול כלל א"כ אפי' הבעל בעצמו מצא מכתב מכוער הנ"ל היתה מותרת אפי' לדעת ר"ת ומהר"ם המחמירים ודווקא בעידי כיעור אמרו משום שיתפרסם הדבר ויצא הקול וא"כ