אבני נזר חושן משפט קכח

וברמב"ם פ"ו מהלכות אבות הטומאה ובר"ש סוף זבים, והכא ליכא למימר כסברת כ"ק שליט"א דהוי כמו תורה דאינה מקבלת טומאה, שהרי בסוגיא דע"ז (נ"ב:) מפורש להיפוך דלפי מה דס"ד דכלי שרת דנשתמשו בהן לע"ז לא נאסרו וכל הכלים שהזניח המלך אחז במעלו הכננום והקדשנום, הכננום דאטבלינהו ופירש"י מטומאת ע"ז, אלמא דכלי שרת יוכלו לטמאות בטומאת ע"ז, ומועיל להם טבילה, ועוד כתב כ"ק שליט"א דברים בלתי מובנים כלל וכלל ומדמה להמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור, ונסתם ממני כל חזון לרפא את מזבח ההרוס הזה: כו) שם רצה כ"ק שליט"א להביא ראי' דאין להשגיח אם הוא צדיק או טפל לצדיק, מהא דאפי' עבדים מעלין בזמה"ז משום ישוב א"י, ולא הבינותי מה רצה כ"ק שליט"א להוכיח, אם לענין ארצות שכבשום עולי בבל, הלוא גם כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א העלה שלארצות האלה אין להשגיח אם הוא צדיק או טפל לצדיק, ואם לארצות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, שוב אין ראי' מעבדים דמעלין, דשם מיירי בארצות שכבשום עולי בבל, ובעיקר ראייתו אינני מבין כלל, כי מי הגיד לו דמיירי בעבד רשע, ועוד הלא יש סברא בעבד דעדיף דמפני שהוא טפל לרבו תסבלנו הארץ אגב רבו, ועוד י"ל קצת דיש סברא בעבד שעכ"פ רשעתו אינו מזיק להכלל, שהרי לא נתערבו ישראל על הגרים ועבדים לא עדיפי מגרים: כז) באות ח' כתב כ"ק שליט"א על דברי הפלאה וז"ל ודבריו אין להם פירוש כי ששה שבועות הי' ובחר רק באחד שקאי על בבל ולא על שאר גליות לדחות דברי התוס' שכתבו דבגלות שני נמי קפיד קרא עכ"ל, הנה כ"ק שליט"א הבין דשאר ארצות וגלות שני אחת היא, דלמה דקאמר דלא קאי אלא על בבל ולא על שאר ארצות אין גלות שני בכלל, וע"כ החליף כ"ק שליט"א תיבת ארצות על תיבת גליות, שצ"ל שקאי על בבל ולא על שאר ארצות, וכ"ק שליט"א העתיק שקאי על בבל ולא על שאר גליות, ואין הדבר כן, כי קאי על בבל אפי' בגלות שני, ובשאר ארצות אפי' בגלות ראשון נמי לא, ואין סתירה מדברי התוס' כלל, ויתר הדברים שכתב כ"ק שליט"א לא ידעתי מה קאמר, אולי לפי הנחה הנ"ל לא יקשה לו עוד: כח) באות ט' כתב כ"ק שליט"א וז"ל כ"ג העלים עין מהכ"מ פ"ה מהלכות מלכים עכ"ל הנה לפי דברי הכ"מ נשאר דברי הרמב"ם בצ"ע, וכי יסבור כ"ק שליט"א שהכ"מ השביע את כל הבאים אחריו שלא יתרצו את דברי הרמב"ם עוד ח"ו, ועל אות ב' ואות ו' לא העירותי כלל, ונזכרתי את מליצת הרמ"ה שהשיב לר"א מלוניל על החזיקו בדעת הרמב"ם "אחי יהי' לך אשר לך" שלי שלי ושלך שלך, כי במקום אשר איננו משיג אינני זקוק להשיבו, וימחול כ"ק שליט"א לעיין בהקדמת הרמב"ן לספר המלחמות, ואם יכתבם על לוח לבו ויענדם עטרות לו, ברוב הימים יברכני נפשו הטהורה, כי דברי הרמב"ן אלה הם למאורות לכל הוגה בתוה"ק, וה' אלקים אמת אשר חנני בתורת אמת, הוא יטע בלבבינו נקודת האמת: אלה דברי מחו' ש"ב ידי"נ דו"ש תוה"ק באהבה, ומבקש סליחה על אשר הרהבתי בנפשי עוז עד כה לדבר נגד כ"ק שליט"א, ואולי נמלטה מפי דברים בהחפזי אשר הם נגד חוק הנימוס יענה ויאמר סלחתי: ידידו ש"ב ומחו' הדוש"ת באה"ר הק' שמואל סאכטשאב א' ויקרא תרנ"א לפ"ק. סימן צו. בענין ברכת יין מבושל. או"ח סי' ר"ב סעי' א' דיין מבושל מברך עליו בפה"ג ויש פוסקים דמברך שהכל דאשתני לגריעותא, ומוכח מזה דאף דיין קובע ברכה לעצמו מ"מ כשנשתנה לגריעותא אינו מספיק במה שמורידין אותו ממעלתו מלברך עליו בורא פרי הגפן ויהי' דינו כשמן זית או כיין עד שלא נתנו בתוכו מים לר"א דמברכין בורא פרי העץ, אלא דינו כשאר פרי שנשתנה לגריעותא שמברכין שהכל, וק"ל מהכוסס החיטה דמברך בפה"א ואף דבעלמא בפירות שטובין מבושלים מחיים ואין דרכו לאוכלם חיים מברך עליהם כשהם חיים שהכל וה"נ הרי טובים יותר כשהם פת ואכילת החיטה היינו שלא כדרכו כוסס קרי לי' אלמא כיון דכדרך אכילתו קובע ברכה המוציא ואינו מברך בפה"א מברך בפה"א בגריעותא כשהחיטים חיים, וה"נ יברך בפה"ע כשהיא ובגריעותא מבושל, ויש לחלק דשאני פת שאין בו ברכת הפרי כלל שבקינן ברכת הפרי דידי' כשהיא חי' אבל יין הרי יש בו ברכת הפרי ע"כ כשהיא בגריעוחתאין בו ברכת הפרי כלל ומברך שהכל: והנה לפי סברא זו דאין הלחם בשבחו מגרע ברכתו קודם שנעשה פת כיון דאין מברכין על הלחם ברכת הפרי, הא דקמחא דחיטי מברכין עליהם שהכל לאו משום שלא בא לדרך אכילתו וכמו פירות שדרכם לאכלם מבושלים שמברכים עליהם כשהם חיים שהכל דהא ליתא וכמ"ש רק הטעם משום דנשתנה והא דמפרש בגמ' משום דאית לי' עליוא בפת הוא לחלק בינו לשמן זית דשמן זית אף הנשתנה במילתי' קאי משום דזהו דרך אכילתו ולא חשיב שנוי' דזהו עיקר פריו אבל קימחא דאין זה דרך אכילתו שוב מברך שהכל משום דנשתנה ומזה מוכח כדעת הפוסקים בפווידלא לברך שהכל כיון דנשתנה ואין זה עיקר אכילתו כמו שמן זית [דשמן זית] זהו עיקר אכילתו, ולפי"ז קשה על הרא"ש שכתב בהא דמיא דסילקא כסילקא ומברך בפה"א דלא דמי לדובשא דתמרי דמברך שהכל דזיעה בעלמא, דשאני [הכא] דבישל הסילקא ונכנס טעם הפרי עצמו ולאו זיעה בעלמא (והנה סברא זו לחלק בטעם היוצא ע"י בישול לאו זיעה בעלמא הם דברי התוס' חולין קי"ב בד"ה ורוטבן וכ"כ הר"ן שם] וקשה מה בכך דלאו זיעה מ"מ הרי נשתנה ואין זה עיקר דרך אכילת התמרים ומברך שהכל ובאמת דגם בש"ס קשה דל"ל טעמא דזיעה בעלמא ת"ל דנשתנה ודומה לקמחא דחיטי וזה אפשר ליישב דאמר טעמא אליבא דכ"ע דאפי' לר"י דבקמחא מברך בפה"א מ"מ בדובשא שהכל אך להרא"ש במיא דסילקא קשה: