אבני נזר חושן משפט קכא

כיבוס כו' ואי ס"ד פסול הא איפסל משהגיע לאויר הבגד פירש"י דאויר כלי ככלי, ואי אמרת פסול שיש לו הכשר פסול חשיב לי', דם חטאת בהמה נמי שנשפך מכלי שרת על הבגד משהגיע לאויר נפסל כל זמן שלא החזירו לכלי קודש, דהא בזבחים (ל"ד:) מקשה אמתני' דקיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול וליהוי דיחוי עיי"ש בתוס', [ומשני כל שבידו לא הוי דיחוי], הרי דכל זמן שלא החזירו פסול הוא מדקרי לי' דחוי', ה"נ משהגיע לאויר דחשיב לי' כאילו בא לכלי פסול, אלא ודאי כיון דיש לו הכשר ע"י חזרה לכלי קודש חשיב כשר, וא"כ נטמא נמי אם יש לו היתר ע"י שילבש הציץ למה יחשב פסול, אלא ודאי כפירש"י דאינו מרצה אלא אם כן הי' על מצחו בשעה שאירע טומאה: ראיתי מה שכתבת ליישב פירש"י במנחות (צ"ה:) בהא דתנן אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ומקשה ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסלו בלינה, ואמר ר"א מה מבפנים במקום זריזין, ופירש"י שלא יחמיץ, והרעישו העולם דהתינח לחה"פ שתי הלחם שהם חמץ מאי איכא למימר ועיין בנוב"י, ותרצת דשתי הלחם לא קשיא כלל דיש לומר אפייתן דוחה שבת, והא דתני אינו דוחה אלישתן קאי, אך בלחם הפנים אי אפשר לומר כן כיון דלישתן בחול אי אפשר שתהי' אפייתן למחר שיחמיץ כל הלילה, ועל כורחין יאפו בליל שבת ואכתי יפסלו בלינה, ובלחה"פ שפיר משני במקום זריזין עכ"ד: ולא הועלת בדבריך כלום, דמה ס"ל לתנא דמתני', אי תנור מקדש, קשיא לחם הפנים דיפסול בלינה, ואי אין תנור מקדש קשיא שתי הלחם למה אפייתן בפנים, אלא אם כן תאמר בלחה"פ אין תנור מקדש, בשתי הלחם תנור מקדש, ומה טעם לחלק ביניהם, ולא מצינו שום תנא שיסבור כן, אך זאת אמת דקושיית הש"ס הי' רק מלחם הפנים דכן פירש"י להדיא בד"ה אפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן, הנה דהקושיא מלחה"פ: והנראה לי בדעת רש"י דהנה חביבה מצוה בשעתא, והוא מדאורייתא, דמהאי טעמא אברים ופדרים הקטרתן דוחה שבת אף שכשרים רק משום חביבה מצוה בשעתה, ובטור או"ח סי' תנ"ח לאפות המצות אחר חצות משום חביבה מצוה בשעתה [ובשעתה ממש בליל יו"ט אי אפשר דמצוה לאכול תיכף בשביל התינוקות שלא ישנו] הנה דאפילו לצורך מצוות אכילה מצוה לעשות בזמן מצוות אכילה, ובטו"ז סי' כ"ו בהא דשלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף בלא כוונה, וכתב הט"ז דה"ה שלא במקומו כשלא בזמנו ובעי כוונה, ומובן מזה דכשם שחביבה מצוה בשעתה כך חביבה מצוה במקומה, שאם יהי' שלא במקומה יהי' כשלא בזמנו והרי חביבה מצוה בזמנה, וע"כ אפיית שתי הלחם לצורך הקרבתו חביבה לעשות במקום הקרבתם, ומקום הקרבתו הוא בעזרה, שהלחם צריך להיות בשעת הקרבת הכבשי עצרת בעזרה, והשוחט הכבשי עצרת והלחם חוץ לחומת העזרה לא קידש הלחם כדתנן מנחות (ע"ח) השוחט תודה ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם ואף קי"ל כר"י חוץ לחומת ירושלים חומת עזרה לקדשי קדשים כחומת ירושלים לקדשים קלים [ועיין תוס' מנחות (מ"ז.) ד"ה שיהא דאפי' לר"א בר"ש כן כ"ש לדידן דנפסל ביוצא] הנה דהעזרה מקום הקרבת השתי הלחם, ע"כ צריך שתהי' גם האפי' בעזרה משום חביבה מצוה במקומה כמו שצריך לאפות המצות בשעת מצוות אכילתן כך צריך לאפות השתי הלחם במקום מצוות הקרבתן בעזרה, אך בלחם הפנים קשיא לי' לש"ס שגם בפנים בעזרה אינו מקום מצוותם, שהרי מצוות לחה"פ לסדר אותן על השלחן בהיכל, ואף אם יאפנו בעזרה יהי' חוץ למקומם ושוב יוכל לאפות בחוץ לגמרי, ואין נ"מ בין בעזרה בין חוץ לעזרה,, ועל זה שפיר משני במקום זריזין, ובשתי הלחם מעיקרא לא קשיא: תגדל מעלה מעלה בתורה כחפץ אביך זקינך דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן צא לרב אחד דבר מ"ש כבודו מהבאר היטב שבש"ע או"ח סי' תס"ב סק"ד וז"ל וה"ה נילוש תחילה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפוך ת"י עיי"ש, (וכן כשנתייבשו המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתיר) עכ"ל: לדעתי מה שעשה באה"ט מחלוקת, באמת אין כאן מחלוקת, כי הר"ן כתב שנפלו מי פירות תחילה עד שתפחו החטים או העיסה מחמתם ואח"כ נפלו מים בזה מצטרף פעולת המ"פ שעשתה עם המים להחמיץ, אבל אם נתייבשו המי פירות טרם נפלו המים אין זכר בר"ן לאסור רק הב"י בשם הגהת סמ"ק כתב לאסור גם בזה וכן הוא בפר"ח באותו סימן, שבסוף סק"ב הביא דברי ר"ן לפסק הלכה בלי חולק וז"ל אין חילוק בין נתערבו מים ומ"פ יחד או שנתערבו מ"פ עד שנתפחה העיסה מחמתם ואחר כך נתערב בה מים, תשו' הר"ן, ובסוף סק"ד כתב דע שאם נתייבשו [ט"ס נתבטלו] המ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אחר כך במים כדמוכח מתשו' הרשב"א ודלא כהג' סמ"ק וכו', ואם הר"ן והרשב"א חולקים בזה איך הביא כל דברים הסותרים לפסק הלכה, רק פשוט כמ"ש, וכן בתשו' שבו"י חלק ב' סימן מ"ג בנתייבשו המ"פ ואחר כך מים יש מחלוקת ישינה, והראה מקום לח"י סי' תנ"ג ס"ק כ"ב כתב המחלוקת שבין הגהת סמ"ק לי"א שבטור, וכבר כתב הב"י שם שהרשב"א סבירא לי' כיש אומרים שבטור ואת דברי הר"ן בתשו' לא הביא כלל, והיינו כי המחלוקת הוא בלא ראינו שום פעולה שעשו המי פירות אבל בנדון הר"ן שתפחה העיסה או נתבקעו החטים מחמת המי פירות לא נחלק. אדם מעולם שיהי' מותר וחילוק זה כתב הפרי מגדים שהביא מעלתו להדיא: הק' אברהם.