אבני נזר חושן משפט קכ

מהימן לי בשבועה, והקשו בהרא"ש פ"ג דב"מ סי' ג'] יפטרנו שומר שני בעדותו ויפטור, ותירצו דאין נאמן לפוטרו ממתוך דאין ע"א קם לממון, ולכאורה הלא כל החיוב מחמת החיוב שבועה ואינו יכול לישבע] והרי העד פטרו, אך הדבר נכון דמכי נעדרה הבהמה חל על הראשון שבועת שומרים, דשומרים א"צ שיטעון בעה"ב טענת ברי, וכיון שחל עליו חיוב שבועה ואינו יכול לישבע חל עליו חיוב ממון, ונאמנות העד אינו רק בשעה שהעיד בב"ד ואז כבר נתחייב ממון, ועיין שבועות (מ"ח.) אטו בי דינא מחייבי לי' שבועה מעידנא דמית לוה נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ה"נ משעה שנעדר הפקדון נתחייב שומר ראשון שבועה, וכיון שאינו יכול לישבע נתחייב בממון ואין העד שהעיד אח"כ יכול לפוטרו, אבל בנ"ד שחייב התובע שבועה לאחר שפרע לו והעד כבר העיד אין שבועה יכול לחול כלל על התובע ולא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שהעד פטרו משבועה, כ"ש שהועיל שלא יוכל לחול עליו חיוב שבועה (כהא דנדרים (ע"ו:) אין בעלמא דרשי קו"ח, זה כתבתי לרווחא דמילתא]: ומה שמבואר בפוסקים שגם מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שבועת מודה במקצת אין העד פוטרו, נראה דהיינו דווקא אם הודה במקצת קודם שהעיד העד, דהרי סתמא דמילתא שטוענין הבע"ד ואח"כ מקבלין העדים, אבל אם אירע שהעיד הע"א קודם שהודה במקצת שפיר העד פוטרו: זה מה שראיתי להשיב על דבריך הנעימים וחזור על למודך אהובי נכדי, המה גמ' ופוסקים כי המה דברים העקריים, אפי' לחזור על דבר אחד כמה פעמים, ויהי' דברי תורה מחודדין בפיך ובעז"ה ת"ח גדול תהי' כנפשך ונפש אביך זקינך: הק' אברהם. סימן צ. ב"ה ג' הברכה י"ג תשרי עת"ר לפ"ק. שלום לחביבי נכדי השנון יניק וחכים כמר שבתי נ"י ראיתי דבריך מ"ש ליישב הרמב"ם דפסק אין עודהו על מצחו אינו מרצה ופסק טומאה דחוי' בציבור, וקשה קושיית ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ ע"ז אמרת משום דרש"י פירש בפסחים דביוהכ"פ אינו לובש בגדי זהב משום דרב חסדא דטעמא יהיב משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ואינו מובן דלמה הוצרך לזה הלא הדבר מפורש בכתוב דלעבודת היום לובש בגדי לבן. וכתבת בשם מפרשים דבלא רב חסדא הוה אמינא ד' בגדי לבן חובה וד' בגדי זהב רשות, אך מדר"ח מוכח דאסור דאין קטיגור נעשה סניגור ואמרת דהא דר"ח כר' שמעון דדריש טעמי' דקרא, אך למה דקי"ל דלא כר"ש לא קי"ל כרב חסדא, וע"כ רק ר"ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא הביא ראי' מכה"ג ביוהכ"פ, אבל לדידן אין ראי' מכהן גדול, דיש לומר שאר בגדים רשות ואי אירע טומאה לובש הציץ עכ"ד: ואינו נראה שיהי' הא דר"ח דלא כהילכתא, ואביי דמפרש של פרה פסול בשופר משום דאין קטיגור נעשה סניגור כדרב חסדא יהי' ג"כ דלא כהילכתא אינו נראה כלל, ואם הי' אמוראים סוברים כר' שמעון הי' לרמב"ם לפסוק כן כמ"ש בתשו' הר"ן דלא משגחינן בכללים [ר' יהודא ור' שמעון הלכה כר"י וכדומה] נגד פסק אמוראים: מה שהוקשה לך הא לא דרשינן טעמא דקרא, יש לומר שאני בגדי זהב שהטעם מפורש בתורה במעיל ונשמע קולו בבואו אל הקודש, הוקשה לרב חסדא דיותר הי' צריך לזה ביוהכ"פ שנכנס לפני ולפנים, ותירץ דאי אפשר משום דאין קטיגור כו' [וקצת ראי' לזה מה שהאבנט של כה"ג נשתנה משאר ימות השנה מכלאים לבוץ, דבזה ליכא טעם אין קטיגור כו', והתינח למ"ד בגדי כהן הדיוט של בוץ כיון שאינו עובד בשמונה ככה"ג עובד בד' ככהן הדיוט שהאבנט של בוץ אך למה דקי"ל אבנט של הדיוט ג"כ כלאים למה נשתנה אבנט של כה"ג ביוהכ"פ היות של בוץ, אך לפי האמור אתי שפיר דבאבנט אין לנו לבקש טעמים כמו בכל המצוות, רק בבגדי זהב קשיא לי' לרב חסדא משום ובעיקר מה שאמרת דבדלא דרב חסדא אם אירע טומאה הי' לובש הציץ ליתא, דפירוש אין עודהו על מצחו, היינו שאינו על מצחו בשעת טומאה כמו שפירש"י סנהדרין (י"ב:) בין שישנו על מצחו של כה"ג בשעת טומאה, ובפסחים (שם) בין שישנו על מצחו בשעה שאירע טומאה בקרבנו, אבל אם בשעה שאירע הטומאה לא הי' הציץ על מצחו שוב אין תקנה, וכן משמע בירושלמי פ"ב דחגיגה סוף הלכה ד' כה"ג מתלבש בכליו בכל יום כדי לרצות על טומאה כמ"ד אין הציץ על מצחו אינו מרצה, ואי מהני כשלובש אחר שאירע הטומאה, למה לו ללובשו תחילה, כשיארע טומאה ילבשנו. אלא ודאי לא מהני אם אינו על מצחו בשעה שאירע לו טומאה: אך צריכין להבין לפירש"י שפירש בדר' שמעון משום דרב חסדא, וצ"ל דאי לאו דר"ח הוה אמינא הני ד' בגדי לבן חיוב לעבודה ויכול ללבוש הציץ ג"כ לרצות על הטומאה, ומשום יתור בגדים ליכא כיון שהוא שלא במקום בגדים ופחות משלשה (דציץ רחב שתי אצבעות כדאיתא ריש סוכה] ובזבחים דכהאי גוונא אינו פוסל, מזה מוכיח ר"ש דתמיד מרצה, ואי אפשר לדעת הרמב"ם שכן עושה באמת, דפשוט במשנה וברמב"ם שאינו לובש לעבודת היום רק ד' בגדים: מ"מ מה שהבאתי מרש"י וירושלמי דפירשו עודהו על מצחו בשעה שאירע טומאה, התוס' בסנהדרין (י"ב:) חולקים על רש"י ומפרשים דבשעת הקרבה קאי עיי"ש, אך נראה ראי' לדעת רש"י ממתני' דזבחים (צ"ב:) דם חטאת פסולה אינו טעון כיבוס אפי' הי' שעת הכושר ונפסלה אח"כ שנטמאה, והקשו בתוס' הא מדאורייתא זורקו לכתחילה ע"י ריצוי ציץ, ותירצו כגון שאינו על מצחו [או נשבר לר"ש] ואי בשעת הקרבה קאי למה יחשב פסולה הא יכול ללבוש ולהקריבו, ואין לומר כיון דכל זמן שלא לבשו אסור להקריבו פסולה חשוב לי' ואינו טעון כיבוס, ליתא דשם בעמוד ב' נשפך דם חטאת העוף מן הצואר על הרצפה אוספו ופסול, ומקשה מדתניא יכול יהא דם חטאת העוף טעון