אבני נזר חושן משפט קטז

סימן פו. ב"ה יום א' עקב תרנט"ל ערענסדארף. שוכ"ט לכבוד חתן בני החריף והשנון מו"ה אהרן נ"י. אשר אמרת ליישב קושיית חת"ס איך מקבלין קרבנות מגוי למ"ד בעלים מפגלין שמא יפגל הגוי וכן במנחת קנאות ג"כ שמא תפגל האשה כדי שלא יבדקוה המים, ואמרת כי הר"ן בנדרים הקשה בפיגול איך יכול הכהן לאסור דבר שאינו שלו, ותירץ משום דאדם אוסר דשא"ש על ידי מעשה, משא"כ בבעלים מפגלין עולה או מנחה אין יכולין לאסור ממון גבוה בלא מעשה, ובעלים מפגלין רק בקדשים קלים דהוי ממון בעלים עכ"ד: תשובה. הנה אם הי' כתוב כן בר"ן הי' זה דבר שכלי, אך להד"ם, וענין אין אדם אוסר דשא"ש לא שייך רק בשוחט לע"ז שמחשב על הבהמה שתיעשה תקרובת ע"ז, וכן כלאים הואיל ותלוי במחשבה ונתייאש ולא גדרה, שמתרצה שיהיו הזרעים כלאים בלא גדר בנתיים, אבל במפגל אינו מחשב על הבהמה שתהי' פיגול, רק מחשב על העבודה על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, וכשמחשב כך גזירת הכתוב שתהי' פיגול, ואין זה ענין לאוסר דשא"ש: וזה לשון הר"ן בנדרים (ל"ו.) ד"ה תנן, דקשה לי' בשלמא במזיד נהי דשליחא דידן כו' אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כו' מבואר דהר"ן בא ליישב למה לא מוכיח הש"ס דשלוחא דרחמנא נינהו מדיכול לפגל במזיד, ומיישב משום דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ואם ההוכחה הי' דנימא אין אדם אוסר דשא"ש, הלא זה יקשה גם אי שלוחי דרחמנא, וכמו שתרצה לומר באמת גם לדידן דשלוחי דרחמנא מ"מ אין אדם אוסר דשא"ש: אך להבין דברי הר"ן, דהנה צריך להבין מ"ש הר"ן בפיגול אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ולכאורה תמוה דלא מצינו זאת רק בע"ז דהאוסר המעשה, ותדע דמחייב עלי' חטאת, וכן בכלאים דמחייב מלקות על הזריעה, אבל בפיגול דמפורש בש"ס דהוי לאו שאין בו מעשה רק מחשבה ובמחשבה אינו יכול לאסור: אך דעת הר"ן כהרמב"ן, הובא בר"ן פרק ר' ישמעאל דטעם אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום דע"י מעשיו נאסרת כאילו היתה שלו, ועל כן דעת הרמב"ן דגוי האוסר חפץ ישראל ע"י מעשה יש לה ביטול, אף דע"ז של גוי משזכה בה ישראל אין לה ביטול, זו שלא באה לאחר העבודה ליד ישראל וכל האיסור הי' משום שהי' חושבין אותה ע"י מעשיו כשל גוי יש לה ביטול, ואף דהר"ן חולק עליו לענין ביטול, מ"מ במקור הסברא יש לומר שמודה לי', ועל כן שפיר אמר הר"ן בפיגול אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה שאוסר במחשבתו, כיון שעל ידי מעשיו חשבינן לה כשלו שוב אוסר במחשבתו: ועתה נבוא לביאור דברי הר"ן, דבש"ס הקשה למ"ד שלוחי דידן ובלתי שליחות בעלים אין עבודתו כלום בקרבן אחר, הכי נמי איך יועיל מחשבתו לפגל כיון דבעלים לא עשאוהו שליח לכך, וקשיא לי' להר"ן דלמה לא הקשה כן ממזיד, וניחא לי' להר"ן כיון דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולענין איסור חשבינן לה כשלו ע"י מעשיו ע"כ יכול לפגל, אך בשוגג דעשה לדעת בעלים אין לו קנין כלום ע"י מעשיו, דכהאי גוונא כתב הרשב"א ב"ק (צ"ט) בענין אומן קונה בשבח כלי, ואם שיבר אומן לאחר שגמרו אינו בשבח אומנות משום דקונה בשבח, וכתב הרשב"א דמ"מ אם לא שיבר השבח לבעלים כיון דאדעתא דבעה"ב עביד, רק אם שיבר אחר כך על דעת זה לא עשה אומן השבח לדעת בעלים שיתחייב הוא בנזקו עיי"ש, מ"מ מבואר דבעושה לדעת בעה"ב אינו קונה מחמת מעשיו, ה"נ כיון דשוגג הוא ועל דעת בעה"ב בעל הקרבן עשה אין לכהן שום קנין מחמת מעשיו, וחזר הקושיא איך יועיל מחשבת הכהן אי אמרת שלוחי דידן, וכל כח הכהן מחמת שליחות בעל הקרבן, ובפיגול שאין בעל הקרבן עושהו שליח לכך אין פיגולו כלום, וכל זה למ"ד שלוחי דידן, אבל למה דקי"ל שלוחי דרחמנא א"צ לשום מעשה, וכ"ש למ"ד בעלים מפגלין דמהני מחשבתם בין למ"ד שלוחי דידן בין למ"ד שד"ר: ובהרא"ש שם מבואר דשייך אדם אוסר דשא"ש בפיגול, אך לדברי הרא"ש אין דבריך עליו כלל וק"ל ודברי הרא"ש שם ציינתי דצריך נגר ובר נגר להולמן ואכ"מ: ועיקר קושיית חת"ס בגוי לק"מ, דגוי אינו חשוד להתכוון להכשיל במה שאין בו הנאה ולמה יוחשד לפגל או לכוון לע"ז, ואם דעתו לע"ז למה הביאו למקדש אם לא שיכוון להכשיל ולזה אין הגוי חשוד: אך הקושיא ממנחת קנאות לכאורה קושיא אלימתא, ומצד הסברא הי' נראה שאין לאשה חלק רק אם טהורה היא שאז מתכפר עלי' שתלד לבנים ובריוח וגורם לה במנחה שתהי' מותרת לבעלה, אבל אם טומאה היא מה תועלת לה במנחתה, וע"כ אין הפיגול מועיל לה כלל שלא יבדקוה המים, שאם נטמאת הא אין לה חלק ואין פיגולה כלום: ואשר הקשית בהא דמבואר בגמ' זבחים (כ"ו) לשמואל דאמר שלא במקומו במזבח כמקומו דמיא לענין שנתכפרו בעלים מ"מ הבשר אסור באכילה ואפי' חזר ונתן במקומו דמי איכא זריקה דלא מכפרי ושריא בשר באכילה, וקשיא לך מ"ש משלא לשמו ובאים לאחר מיתה שאינו מכפר כמפורש בשלא לשמן דלא כיפרו על מה שבאו וכן בבאין לאחר מיתה דמפורש בדף ה' שכשרין ואין מרצין ואעפי"כ בשר מותר באכילה] יפה הקשית: ונראה הפירוש דלענין כפרה הרי הדם נעשה שירים למ"ד פסול עושה שירים, ולמ"ד פסול אינו עושה שירים, טמא לכולי עלמא עושה שירים ולא מועיל אחר כך זריקת טהור], דומה לזרק פסול ואחר כך כשר לא מהני הואיל ונעשה שירים, והיינו דקאמר מי איכא מידי דלענין כפרה נעשה שיורי דם ויתיר בשר באכילה, ואינו דומה לבאין לאחר מיתה שאין קלקול בדם רק שהבעלים אינם, וכן שלא לשמן הקרבן נעשה נדבה שאינו עולה לבעלים לחובה, אבל בדם אין קלקול והנה אין ספרים אתי ובסאכטשאב ספר שטמ"ק וספר טהרת הקודש וספר מים קדושים תעיין בהם וקרוב הדבר שדיברו בזה, עלה והצלח בתורה כנפשך ונפש חותנך זקינך דו"ש וש"ת: הק' אברהם.